היה לה טעם של מתכת בשפתיים

"אתה לא יכול לדבר בפה מלא" היא אמרה, אז שתקתי.

אחרי הכל שכבנו על המיטה שלה ומתוך התריס השבור שבחדר שלה הגשם
התאבד עלינו.
לשנינו לא היה אכפת, זה היה נעים.

כשחזרתי הביתה אבא שלי עבד בגינה
ואמא שלי ישנה על הספה בסלון,
לפעמים נדמה לי שאם אמא שלי הייתה גינה
אבא שלי היה אוהב אותה יותר...
שעליתי לחדר שלי לצייר גיליתי שנגמר לי הפחם.
מיכל פעם אמרה לי שהחיים שלי הם כמו רישומי פחם.
(לה תמיד מותר לדבר בפה מלא)
כששאלתי אותה למה הכוונה היא אמרה שהחיים שלי נראים ממש יציבים
כשבעצם רוח קלה יכולה לערער אותם בקלות.
מיכל, דרך אגב, היא הרוח שלי.

כשמיכל באה אליי בערב, אני הייתי במטבח הכנתי קפה ואבא ואמא
ישבו בסלון כל אחד במקום אחר.
הם חייכו חיוך מאוזן לאוזן שהם ראו אותה נכנסת.
ההורים שלי אוהבים את מיכל הם אומרים שהיא שומרת עלי שפוי,
לפעמים אני רוצה להגיד להם שזה להיפך; שמיכל הופכת אותי
למשוגע, אבל הם לא יבינו.
מיכל באה מאחורי חיבקה אותי ונישקה אותי בצוואר,
לעור שלה היה ריח של חלה של שבת.
היא נישקה אותי בשפתיים, והפה שלי שלי היה מר בגלל הקפה,
אבל למיכל לא היה אכפת.
בכל פעם שאני מנשק אותה אני מרגיש כאילו זה סוף העולם.

כששכבנו היא עצרה באמצע ושאלה אותי אם אני אוהב אותה.
אמרתי לה שאני לא יודע, והיא קמה ממני ישבה עירומה על המיטה
והתחילה לבכות.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את מיכל בוכה וזה היה כאילו
לראות אימפריה גדולה נופלת או משהו בסדר גודל כזה...
אחרי זה היא הלכה.

לפעמים
כשמישהו עוזב אותך
הוא לוקח משהו מהעולם שלך
זה יכול להיות
עץ או יער שלם
זה יכול להיות
מקדחה, קומקום ואפילו פינצטה.
הקטע הוא שאתה בוחר מה הוא לוקח.
אם זה עץ, קומקום
או סתם פינצטה...

אני הבאתי למיכל את הלב שלי.

הוא עדיין אצלה.