אליס נשכבת על הדשא, פורשת ידיה לצדדים, אחר כך מניחה את יד
שמאל על הבטן, מורידה, מניחה את יד ימין מאחורי הראש. שעות ככה
על הדשא. הספר בין אצבעותיה, מספרי עמודים מתחלפים, שעות אחר
הצהרים מתגמדות לתמונה אחת בתוך הספר, בין שורות הרומן המתקתק.

ילדים בחבורות נושאים תיקי בית ספר בדרכם לספריה, אמהות עם
תינוקות בעגלה משוחחות ביניהן בעצירות חפוזות, אחר כך נפרדות.
עובדי הרפת עוברים בשביל, נכנסים לבתים הקטנים, מפיצים ריח זבל
פרות. אליס קוראת, צוחקת בקול רם כשמשהו מצחיק, מתמקדת רק
במילים. קשה למצוא ספרים בנורווגית פה בישראל. היא מאושרת. כל
משפט בשפת אבותיה חודר לה לגוף, נתפס בשולי הורידים, לולאות של
סיפור על קצה לשונה. כל כך רוצה לדבר מילים בשפה מוכרת.
רק בחבילות היא מוצאת את הקרבה לאוסלו. חבילות קטנות נגמרות
במכתב, כמה תמונות וספר דק. היא מחבקת את החבילה בצאתה
מהמזכירות, הכתובת על המעטפה החומה כתובה בעדינות, אצבעות
אחותה הקטנה, עברו כאן וחתמו חותם נוגע.
"min kjaer soster", אחותי היקרה. "alt er alright", הכל בסדר,
כותבת אחותה. מרגיעה בעדינות.
כל מילה במכתב מגבירה את השוני בין נורווגיה לישראל. הכל שליו
שם, מספרת אחותה, אין כל כך מה לספר, כולם עסוקים בשלהם, סינה
קיבלה במתנה חתול חדש, אבא נהנה מהפנסיה המוקדמת, מתכנן חופשה
של שמש בפורטוגל, אימא לוקחת עוד קורס בישול, הלן מתרכזת
בלימודים. הציונים טובים בינתיים. התנהלות רגילה, כמו תמיד, אף
פעם אין דרמות. רק כאן בישראל, כל יום הוא סיפור חדש.  

לעת ערב, כשנדלקים הפנסים סביב המדשאה וחברי הקיבוץ יוצאים
רחוצים ונקיים לחדר האוכל, אליס קמה ועוזבת את המדשאה. מחר היא
נוסעת לאולפן, באוטובוס תתקשה שוב להסביר לנהג שאין לה מטבעות,
רק שטרות של עשרים שקלים. היא תחייך אליו בנימוס והוא יזעיף
פניו.
בחדר האוכל היא יושבת בין ההולנדים, האוסטרלים והגרמנים שישנים
איתה בבניין המתנדבים. כל צמד או שלישיה מדברים בשפה שלהם. עם
הגרמנית היא מסתדרת, נזכרת בשיעורי הגרמנית בבית הספר, עם השאר
היא מדברת באנגלית עילגת. מנסה להסביר שהמרק מלוח מדי ומבקשת
את המרגרינה בתנועות ידיים. שום דבר כאן לא מזכיר את אוסלו.
רק הספר בתיק הקטן, משמש מילון לזיכרונות הבית החם, למרק הדגים
שמתבשל באיטיות על הגז, לחדרה המוארך, הנורות הצהובות, כיסוי
המיטה הרקום. דרך המילים תיזכר באהבתה ללחם הרך המרוח בחמאה
צהובה, שאמה הייתה מפזרת עליה פירורי שוקולד מגורר, ואיך הכל
נמס לאליס בפה.
בכל זאת, היא כאן עכשיו והיא מרוצה. הצפון הישראלי נעים לה,
מרחוק היא רואה את החרמון, ההר המושלג, זורח כשהשמש מאירה ביום
חורפי. הפרחים, ניחוחות בשמים טבעיים, אירוסים בסגול וכחול,
חמניות צהובות משתרעות על פני שדות רחבים. הבתים הקטנים של
הקיבוץ, החיות המייללות בלילה. באוסלו העצים מאבדים מהר את
עליהם, בחורף הם עומדים כמו שלדים בשדרות, ניחוחות של דגים
בשוק ואפיית עוגות. כאן הריח טרי, נעים, חדש בכל יום.
לא מזמן ביקרה בתל אביב, היא אהבה את השוק הרועש, את החזיות
התלויות לתצוגה באמצע הרחוב לצד חצאיות המיני וחולצות הטריקו.
את בתי הקפה שפרושים לאורך הטיילת ליד הים, וכאן החול חם, זוהר
בשמש. בקרוב, היא מרגיעה את עצמה, תדע לדבר עברית. תוכל להיכנס
לחנות ולבקש חבילת שוקולד בלי בושה, תנהל שיחות בהן תספר לזרים
גמורים על נורווגיה ואיך גילתה פתאום שהשורשים שלה בעצם כאן,
בישראל. תספר איך החליטה לבוא ולראות במה מדובר, לברר מהי הארץ
הזו ששמעה עליה מסיפורים בלבד.
בלילה אליס מסתכלת היטב בתמונות ששלחה לה אחותה. מסיבת יום
ההולדת העשרים ואחת. כמו אגרוף שניתך בפניה ככה התמונות האלו.
חרטות בליבה על הטיסה, ההגעה, החיים החדשים. שם, בחייה הישנים
היא השאירה לעצמה חלל שקשה למלא. היא איננה שם לחגוג מסיבות
ימי הולדת. הם יושבים להם, צוחקים, חותכים עוגת קצפת לפרוסות
עבות, מברכים, פותחים יחד את המתנות. אליס שם רק בתמונות והם
כאן בתמונות. אבא, אימא, הלן וסינה. יחידה משפחתית אחת פחות
אחת. בכל זאת העייפות מכניעה את הגעגועים. לבסוף, תוך כדי
האזנה לנשימותיה של שלי, השותפה האוסטרלית שלה, היא נרדמת.
                                         

בבוקר במהירות אליס מתלבשת. מכנסי הג'ינס שלה כבר הרוסים
לגמרי, הגופייה הקצרה הורודה הפכה כתומה בכביסה, על גבה התיק
שהביאה איתה לישראל, תיק התיכון הישן שלה. היא מסובבת את שערה
עד שנהפך לכדור ומהדקת בקליפס, כפי שראתה את בנות הקיבוץ
הצעירות מסדרות את שערן. קווצות שיער בהיר נוטפות על מצחה
ונכנסות בין המשקפיים ובין עיניה הירוקות.
באוטובוס המולה, אנשים צועקים לתוך טלפונים סלולריים, ריחות
ירקות וזיעה מתערבבים יחד, נשים זקנות עומדות במעבר, רוטנות
שאף אחד לא מפנה להן מקום לשבת, אליס קמה ומושיטה ידה אל האישה
המבוגרת, מסמנת לה שתשב במקומה, וזו מתיישבת ומציגה פנים
חמוצות בלא תודה. עוד כמה תחנות בין הקיבוצים והיא יורדת
מהאוטובוס. נשבעת לעצמה שכשתתבסס ותצא מהקיבוץ תוציא רשיון
נהיגה. לפחות באולפן יש שקט. אנשים באים ללמוד עברית ביחד,
שותפים לגורל של עלייה וקליטה, התנדבות או נישואין לבן זוג
ישראלי.  פול הצרפתי מזמזם שיר בשפת המקור בעוד שרה
הארגנטינאית מורחת שפתון חדש ומציגה אותו בפני הכיתה. אליס
מוצאת את עצמה שייכת.
בצאתה מהשיעור היא מתעכבת בחנות, קונה לעצמה פינוקים קטנים.
חפיסת שוקולד, שמפו, קרם נגד שמש, חבילת חמישה תחתונים
צבעוניים במבצע. היא משלמת בלי לדבר. בוחנת את החשבונית ואת
העודף. שטרות מוזרים שעליהם מתנוססות דמויות זרות. היא קונה
מעטפות בדואר, בתקציב המצומצם שלה מתנות מרגשות מארץ הקודש הן
בונוס בלבד. היא מסתפקת בכמה גלויות, אם תוכל תקנה פסל של גמל
מעץ.
בתחנת האוטובוס חמישה אנשים ממתינים. היא בודקת את כולם לפני
שנעמדת סופית בפינה שלה. הסיפורים על מחבלים מחופשים תמיד בראש
שלה. מעולם לא נתקלה בסיטואציה כזו. החשש, הפחד מפיצוץ גדול,
כל אלה נמצאים באזהרות.  אזהרות שקיבלה כשהגיעה לארץ.
שתי נשים יושבות על הספסל בתוך התחנה, אוחזות ביד אחת שקיות
ועם היד השניה מלוות את השיחה הקולחת. תנועות שאליס מנסה
לפענח, לזהות גם כמה מילים שהיא זוכרת משיעורי האולפן. שלושה
חיילים במדי זית עומדים לצד תרמיליהם הגדולים, הנפוחים. אחד
מפהק, השני מדבר בטלפון הסלולרי, השלישי עומד בוהה באוויר,
משותק, מקובע בעמידתו. בו היא מתמקדת.
העיניים שלו מסקרנות את אליס. הוא לא נראה נער תמים שזה עתה
התגייס לצבא הישראלי, גבר גבוה ומגודל ועיניו כחולות כמו הצלב
על דגלה של נורווגיה. תחת צווארו שערות מבצבצות החוצה, כפתור
אחד פחות מדי. לרגע הוא משתחרר מהתקיעות. מבחין בחקירתה. הוא
מחייך בנימוס.
אליס מחייכת חזרה, נבהלת מעט מחוסר הזהירות שלה. היא לא מבקשת
לתת סימנים לאנשים זרים. כל הזמן מזהירים אותה. "מתנדבות זה
מצרך מבוקש, יש גברים שירצו לנצל את הזרות שלך", אומרות לה
הנשים בקיבוץ. היא מסיתה את מבטה אל הקרקע. שם היא חופרת עם
הנעל באדמה החולית, מציירת צורות לא מורגשות. פיתולים. מנסה
להתרכז באדמה ולא בו. אך שוב עיניה חולפות על גופו, פניו, הנשק
הצמוד אליו.
החייל סוקר אותה פרט אחר פרט. היא חשה בעיניו הנחות עליה,
מלמעלה עד למטה, מהתל בה עם המבטים שלו, ואותו חיוך מצומצם על
פניו, משדר מתיקות וחשש.
גם באוטובוס, נחות עיניהם במעגל מצומצם, כמו אורות מגדלור
בלילה, מכוונות להאיר פנים וגוף חדשים למראה. כשהיא יורדת
מהאוטובוס נישאות עיניה אל הדלת האחורית שנסגרת במהירות .
האוטובוס נעלם לאיטו במעלה הדרך. מצטערת שלא אמרה משהו, משבר
השפה מונע ממנה להתחיל שיחות מזדמנות.
ברגעים כאלה היא בבדידותה. הכי לבד שאפשר. היא חוצה את הדשא
במהירות, עליה להגיע לפינת החי בדיוק בשתיים אחר הצהרים.
בטנה של אליס מקרקרת, מהבוקר לא אכלה דבר. אין זמן לאכול, היא
רצה במהירות לפינת החי, משרה עצמה בעבודה. בפנים היא לבד.
הילדים שמבקרים בפינת החי מכירים אותה ומתייחסים אליה יפה,
מדברים אליה באנגלית לא אנגלית, שואלים שאלות על נורווגיה שלה.
דווקא היום היא מוצאת את פינת החי ריקה, ואין עם מי לדבר.
בראשה מבטיו של אותו חייל דוקרים סיכות- סיכות בקרקפת. עם כל
תמונה בראשה כך הדקירות מתחזקות. היא שונאת להרגיש אילמת.
הייתה רוצה לקחת בידה רשת ללכידת פרפרים ולאסוף בתוכה אנשים
שידברו אליה, יסתכלו עליה, ינסו להכיר אותה.
היום יש לאליס רק את החיות. שתי כבשים וטלה, שלושה נחשים
באקווריום, סייח, ארבעה חמורים ותוכי.
                                     

הלילה הפעם קשה. בפעם המי יודע כמה אליס קורעת עצמה על המיטה,
מתגעגעת כל כך למגע של אנשים המבינים אותה. אלה שמקלים עליה
בחיים. המשפחה שלה והחברים שהשאירה מאחור. הבחור המיוחד שלה,
שטרדות מערכת היחסים שלהם היו חלק מהסיבות לעזיבתה. אף אחד
מאלה לא הבין מה היא מחפשת בישראל. יש פיגועים והקיבוצים
מתפרקים, מצב כלכלי קשה וצרות בצרורות. כך אמרו לה. אליס ניסתה
להסביר להם, היא רוצה להיות במקום ממנו התחילה. להבין מהי
ישראל, מהם ישראלים. לא תיארה לעצמה שיהיה לה קשה כל כך.
"routs", "familiehistorie", שורשים, היסטוריה משפחתית.
נורווגיה- ארץ הקודש.
בלילה סימני השאלה צצים שוב, האם עשתה את הדבר הנכון? לפעמים
אליס מרגישה שהיא בתוך מנזר של שתיקה, נאבקת בחוסר היכולת
להתקשר, מתאמצת לשווא לחיות בין אחרים בקול רם. כאן היא מוטלת
בין העקרונות שבגללם באה לכאן ובין האישיות שלה, החברותית,
הנעימה שנותרה בבית, ופה לא מצליחה לצאת החוצה, להתערבב עם כל
האנשים האלה, השונים, בעלי ההיסטוריה השונה, המעניינת יותר
משלה. אליס רוצה להתערבב. לפעמים היא רואה ברחוב זוגות
מעורבים. הוא מדבר עברית והיא אנגלית, הוא רוסית והיא עברית,
והיא נדבקת. נדבקת לשגרה הנעימה שלהם, לאהבה ששברה גבולות של
שפה ומקום לידה. אליס החברותית, אליס שיכולה לפתוח בשיחה לגבי
כל נושא שבעולם. כאן היא לבדה, כאן היא שותקת. רק בפנים מדברת
אל עצמה, אל האנשים מסביבה. באוסלו, שעות הערב, הייתה יוצאת
בחבורה אל המרכז, מתיישבת באחד מבתי הקפה וזוללת גלידה יחד עם
חבריה, היא הייתה השיחה הקולחת, סביבה הכל התנהל, כל המילים
יצאו ממנה, התחלות של נושאים חדשים. כאן אסור לה ליזום, להתחיל
שיחה זה עניין מסובך, כי שואלים "מה אמרת?" או "תחזרי על זה
שוב", אין סבלנות. יש עבודה במשק וצריך לרוץ ובחדר האוכל נמצא
הרעש של מגשי הכלים, אין שלווה.
Kommunikasjons problemer - בעיות תקשורת.
אלה הבזקי מחשבות שחוזרים אליה בלילות פעמים רבות, רגעים משם
ורגעים מכאן משתלבים יחד למצע של דילמות. החלום הוא מתחזה, צל
שנמלט בסמטת הרחוב של אליס, החלום הוא מישהו שנוגע, מישהו
שמנשק לרגע ואז בורח, רק רגע אחד של מגע אנושי. זהו צל שמנהל
איתה שיחות ארוכות אל תוך הלילה, היא בטבעיות עונה לו, בשפה
שלה, והוא מבין. זה רק צל. וזה חולף. ואליס רוצה מישהו קבוע.
לא ישנה הלילה. הלילה משבר רגעי.
                                       

בבוקר אין לאליס ברירה, היא חייבת לקום ולנסוע לאולפן. העייפות
נופלת עליה דווקא בבוקר. עכשיו היא יכולה לישון בשקט, אבל
עכשיו צריכה לקום ליום חדש. אליס עוצמת את עיניה באוטובוס.
נרדמת מיד. היא מתעוררת כעבור שעה, כמעט בבהלה, האוטובוס עוצר
מול שער גדול של קיבוץ שאינו שלה. היא פספסה את התחנה הנכונה.
"forbann" היא מסננת בין שיניה נורווגית צלולה, לעזאזל. היא
יורדת מהאוטובוס ועומדת בתחנה. מתי יגיע האוטובוס הבא? השעון
מראה שכבר פספסה שעה ארוכה של לימודים. אין טעם לנסוע לאולפן.
היא מוציאה את הספר שלה מהתיק, קוראת בו זמן מה, בקטע מרגש
במיוחד היא פוצחת בבכי, דמעה נושרת על הדפים הלבנים צהובים של
הספר הפתוח. בדרך כלל היא לא בוכה מספרים. היא מתעצלת לנגב את
פניה, ממשיכה לקרוא דקות ארוכות. נדמה לה שעוברות שעות
והאוטובוס לא מגיע. אליס מכניסה את הספר לתיק, לא מצליחה
להתרכז.
בבזיק של מבט קדימה היא מבחינה בו. החייל שלה. הוא פוסע
במהירות בשביל שיוצא אל התחנה. התרמיל איננו, רק הנשק שלו צמוד
לגופו. הנעליים הכבדות מותירות שובל של עפר מסביבו כמו הילה
מלוכלכת.
הוא מבחין בה ומחייך אליה, הפעם חיוך גדול יותר, כנה יותר. לא
סתם נימוס. "שלום", הוא אומר בעברית צחה, והיא שותקת. שוב
ננעלה בשפה שלה. מהנהנת בראשה לשלום, לא יותר מזה. תדברי, היא
אומרת לעצמה, תעשי ניסיון, תתחילי בשיחה. "היי", אליס מסננת
בעדינות, עדיין דבוקה אליה דמעה קטנה, מתייבשת לאיטה על הלחי.
"הכל בסדר?" החייל שלה אומר בעברית.
היא מנסה להסביר לו שפספסה את התחנה. "תחנה", היא יודעת להגיד
בעברית.  הוא מסתכל עליה במבט מוזר, "you are not from here"
הוא אומר באנגלית, "לא, לא מכאן", היא עונה בביישנות. בכל זאת
מתעקשת לגרום לו לפתח שיחה. "from where?" הוא שואל, "Norway"
היא עונה. "Oslo".
"לא התחנה שלי", אליס אומרת בעברית, נזכרת במילים "לא" ו"שלי",
הוא מחייך אליה שוב. "ירדת בתחנה הלא נכונה", הוא מבין אותה.
"מתי אוטובוס?" היא שואלת בעברית, מרגישה התרוממות רוח על
השימוש בשפה הזרה. "עוד מעט", הוא אומר ומתיישב על הספסל בתוך
התחנה. "sit down"  הוא מבקש. בעברית, שידבר בעברית. היא רוצה
לדבר בעברית. "אני..." הוא מצביע על חזהו, "אני יורם", "אתה
יורם?" היא שואלת, הוא צוחק. "my name is Yoram". אליס צוחקת
איתו. "אני אליס", היא מציגה את עצמה, מרגישה קצת כמו ילדה
קטנה, כזו שעדיין לא למדה לנסח כראוי משפטים. והוא אוחז בידה
ולוחץ אותה בקלילות. "נעים מאד", הוא אומר בעברית. את זה היא
מכירה גם כן.
יורם שואל איך קוראים לקיבוץ שלה וכמה זמן היא בארץ, חצי עברית
חצי אנגלית, הוא שואל אם היא אוהבת להיות כאן, ואליס משהה
תשובתה, עיניה נחות על הנוף הירוק מסביב, על התיק שלה עם הספר
בתוכו, על פניו של יורם שמחכות לתשובה, ידיו שמתעסקות בינתיים
בצווארון חולצתו. "sometimes"
היא עונה הכי טוב שהיא יכולה. לפעמים טוב לה, לפעמים היא אוהבת
להיות כאן, ברגעים כמו עכשיו למשל. לפעמים קשה לה והיא מתגעגעת
ורוצה לחזור לאוסלו, היא מסבירה באיטיות.
יורם מספר לה שגם הוא לבד. חייל בודד, קוראים לזה, והיא חושבת
שזה נשמע נורא. ההורים שלו בארצות הברית והוא כאן, הקיבוץ אימץ
אותו, נתן לו דירה קטנה לגור בה כשהוא לא בבסיס, היא לא מבינה
את כל המילים שלו, גם האנגלית קשה לה לפעמים. ובעברית, כשיורם
מאתגר אותה, היא מבינה רק את המילים הקטנות, היומיומיות. למשל,
כשהוא אומר לה, רגע לפני שהם עולים יחד לאוטובוס, שהיא מאד
יפה. "את"- היא יודעת, "מאד"- קצת מוזר, "יפה"- היא יודעת
היטב.
יורם מזמין אותה להיפגש איתו. "דייט". רושם את מספר הטלפון שלו
על פיסת נייר ומבקש שתתקשר אליו, הוא יבוא לאסוף אותה מהקיבוץ
מתי שתרצה. אליס מסכימה.
                                     

   

אחר הצהרים עובר עליה במהירות. אליס מרוצה. בכיס שלה פתק עם
מספר הטלפון של יורם, היא חוזרת על הפגישה שלהם בראש. מה הוא
אמר ומה היא אמרה, ואיזה סימנים קטנים עברו ביניהם. חיוך, מבט,
קריצה. הסימנים המוכרים בשיחות ראשונות.
בפינת החי הילדים באים להבריש את שערם של החמורים, היא מחלקת
מברשות ומסתובבת ביניהם. עוד שיחות היא רוצה. שידברו איתה
עכשיו. והם מפטפטים כמו תמיד, לפעמים איתה, בדרך כלל בינם לבין
עצמם. בחדר האוכל היא יושבת עם חבריה, נרגשת מכל מילה שנזרקת
אליה. היא חושבת עליו. החברים של אליס שואלים מה קרה שהיא כל
כך שמחה.
אחר כך רצה לטלפון הציבורי, מקישה את הספרות שרשומות על הפתק.
היא שומעת את קולו של יורם ומציגה את עצמה. הוא שמח שהתקשרה.
הם קובעים להיפגש בסוף השבוע. "עשר בבוקר", הוא אומר לה, "בשער
של הקיבוץ שלך".
בלילה אליס כותבת מכתבים לחברים באוסלו. הפעם המכתבים שמחים,
היא מספרת על החום וכמה כיף לישון בלי שמיכות בלילה. היא
מרגיעה אותם שאין פיגועים היכן שהיא נמצאת. תוך כדי היא רואה
אותם, את קירסטן, חברתה הטובה ביותר, עם חצאית הג'ינס ונעלי
הבובה, חוצה את מגרש הספורט בדרך לבית הספר, שתי צמות
בלונדיניות נחות על עורף לבן לבן, וכמה היו צוחקות כשהגשם היה
מתחיל לרדת באמצע הדרך, ולא הייתה להן מטריה. היא רואה את דרק,
לבוש בסוודר האדום שלו, על ראשו כובע הקסקט שמחמם את הפדחת
החלקה שלו, מספר לה על בחורה חדשה שפגש תוך כדי זלילת עוגה
בבית הקפה.
היא חותמת את שמה ומציירת פרחים ליד החתימה. לפעמים פרצוף שמח.
כותבת את הכתובות בלי להסתכל בפנקס. היא עדיין מכירה את אוסלו
כמו את כף ידה, למרות המרחק.
כשסוף השבוע מגיע אליס לוקחת זוג מספריים ומקצצת מעט את קצוות
שיערה, היא מתכוננת. היא רוצה להיות הכי יפה בשביל יורם. במשך
כל הימים האחרונים הוא היה במחשבות שלה, לא אוסלו ולא
הגעגועים, יורם עם המדים שלו והמבטא המוזר, יורם עם החיוך
הכובש והנשק, חייל בודד. היא חושבת, גם היא חיילת בודדת. היא
משאילה משלי את השמלה הפרחונית שקנתה בשוק בחיפה, ושלי, שלי
מנחשת שמשהו מתרחש. הן יושבות ומתבדחות, מה יקרה אם אליס תגמור
את החיים שלה כאן, זקנה ומאושרת עם חייל בודד זקן וכמה ילדים
חצי ישראלים חצי נורווגים. שלי מספרת לה שהגברים הישראלים
יודעים איך להתנהג לאישה, כבר היו לה כמה. אחד אפילו רצה
שתישאר איתו לתמיד. החיילים הכי זקוקים לאהבה, כל כך הרבה שעות
בלי אישה, מסבירה לה שלי.  אליס מקשיבה ולוקחת הכל בעירבון
מוגבל, לשלי יצא שם כאן בקיבוץ, שם של אחת שמנסה עם כל אחד.
משלי היא לא רוצה ללמוד על גברים. הקיבוצניקים קוראים לה
"המתנדבת", כאילו היא הכי מתנדבת מכולם.
יורם אוסף אותה בבוקר שמש טוב. הכל נעים לה, המגע של המושב
במכוניתו, השמלה המרפרפת על רגליה. המוסיקה ברדיו, דיבורים
בעברית בין שיר לשיר. הם נוסעים מערבה אל חוף הים בנהריה,
המכונית חוצה את שדרות הגעתון עד למקום בו מגיע הנחל אל הים,
שם מתחילה הטיילת.
שבת בבוקר ביום יפה שכזה, הטיילת מוצפת משפחות עם ילדים, זוגות
שמטיילים בין המסעדות, או על החול. יורם מזמין אותה לגלידה.  
אליס נהנית מהשיחה איתו, הוא מלמד אותה מילים חדשות בעברית.
השמש הישראלית נעימה לה בעיניים, והוא במרכז האישון שלה, היא
מקשיבה לו ומביטה בו כל הזמן, מוצצת את כפית הפלסטיק של
הגלידה, שולי שמלתה מתעופפים ברוח הקלילה.
הוא מספר לה על הצבא, על הקיבוץ, על המשפחה. שואל אותה שאלות
על נורווגיה, אף פעם לא היה שם אבל שמע על הפיורדים. אליס
צוחקת, כולם שמעו על הפיורדים אבל לא ראו אותם, ועד שלא רואים
אותם אי אפשר להבין. היא מודה שגם היא לא הבינה את ישראל עד
שראתה אותה במו עיניה, עד שביקרה בכותל או בתל אביב. היא לא
הבינה אותה עד שלא נכנסה בפעם הראשונה לחדר האוכל בקיבוץ או
השתזפה על שפת הים. יורם אומר שאת ישראל קשה להבין גם אם
מבקרים בה, מדינה משונה, הכל קורה הפוך, הכל מתבלבל, הכל יפה
ומכוער יחד. ככה הוא רואה את הארץ הזאת.
והיא מסכימה. לפעמים באמת הכל מבולבל לה כאן, השפה, הפנים של
האנשים ברחוב, האותיות על השלטים, כשהיא מנסה לא לקרוא את
האנגלית, המחירים בחנויות, התמונות על המטבעות, הטלוויזיה, הכל
מתבלבל לה בפנים. אליס בתוך מסע בארץ החלומות.
יום שלם הם מבלים יחד. הם צוחקים הרבה, מדברים הרבה ואליס
מאושרת, כמה כיף לדבר. להתקשר. לגעת יד ביד או ברך בברך. יורם
מחמיא לה, שוב אומר שהיא יפה או שהשמלה מתאימה לה.
הוא נוגע בשיער שלה, אומר שלעולם לא ראה שיער כל כך מבריק,
והיא מבינה אותו, בשתי שפות.
במכונית בדרך חזרה יורם אומר שהיא מוצאת חן בעיניו ושהיה רוצה
שייפגשו עוד פעמים רבות.
הוא עוצר בשער הקיבוץ ומתקרב אליה, מבקש לנשק אותה נשיקת
פרידה.
אל מול השמש היא נותנת לו לנשקה. מתחברת אליו בשפתיים, נשיקה
עדינה, לא רק רפרוף אבל לא תשוקה מוגזמת. בכל זאת, רק פגישה
ראשונה. הטעם של הגלידה והים על השפתיים של אליס, ויורם משתהה
כדי לטעום, שוב נעים לה. הגוף נהיה חם. היא נפרדת ממנו אבל רק
לזמן קצר. הוא מבטיח לאסוף אותה מחר לעוד טיול. אולי אפילו
ילכו לסרט ביחד. אליס מחויכת, נכנסת בשער הקיבוץ. מבטיה מלווים
את המכונית המתרחקת.
                                     

חצי שנה לאחר מכן, אליס אורזת את בגדיה במזוודה. מקפלת בקפידה
כל פריט ופריט. את חבילת המכתבים הקשורה בשרוך נעל היא מכניסה
בין הבגדים, שלא תתקמט בנסיעה. ארבע שעות לפחות מכאן לשם, תלוי
בלוח הזמנים. בתיקים אחרים היא אורזת מזכרות, תמונות שצילמה עם
יורם, אותן תמסגר ותניח על המדפים, תזכורת לקיבוץ הזה בו
התחילה את חייה בישראל. לנופים של הצפון.
היא נפרדת מחבריה המתנדבים. שלי מתבדחת על חשבונה, ככה זה
כשמתאהבים בישראלי. אי אפשר לדעת איך זה יסתיים. ואליס מחייכת
במבוכה, מחבקת את שלי חיבוק חם. גם את הגרמנים וההולנדים.
בפינת החי היא מלטפת ליטוף אחרון את החיות שלה, החמורים
מנמיכים ראשם, מצדיעים לה, הנחש מתפתל לרגע על ידה והיא מחזירה
אותו במהירות לביתו. הילדים באים ונפרדים, אומרים מילים טובות
בעברית, היא מבינה. היה כיף, היה נחמד. עכשיו התקופה הזו
נגמרת, מתנדב או מתנדבת חדשה יבואו וימלאו את מקומה כאן.
בארוחה האחרונה בחדר האוכל היא לועסת את הלחם עם המרגרינה
בנימוס, חברי הקיבוץ מודים לה, לוחצים את ידה. פרידה. מחר
הנסיעה הארוכה. היא נרדמת בפעם האחרונה במיטה שלה.
                                       

אליס ויורם שוכבים על הדשא. היד של יורם מתחת לראש של אליס,
אצבע אחת מסובבת קווצת שיער בהיר, אצבע שניה מרפרפת על האוזן
העדינה.  היד של אליס נחה על בטנה, היד השניה על הספר, היא
מדברת ומסבירה לו. חצי שנה היא שוברת שיניים בניסיון לתרגם את
הספר הזה לעברית אנגלית, מתעכבת על מילה, "לא נורא", יורם
אומר, "יש זמן, בסוף תספרי לי הכל".  
בקיבוץ החדש שלה היא יושבת ולומדת עברית. פותחת ספר דק, אחד
מספרי השירה שיורם מחזיק על המדף מעל לטלוויזיה, מנסה ללמוד
מילים חדשות, פותחת מילונים, מכינה מחברות עם מילים קשות
במיוחד. לפעמים היא קמה מוקדם בבוקר, יוצאת אל הגינה ומתיישבת
בכסא הנוח, ממזרח עולה השמש, עיגול זוהר אדום שמבשר על יום
חדש. ההרים הצהבהבים קמים לאט, מתכסים צבעים מפתים. היא אוהבת
את המראה הזה, שמעודד אותה ומחבר בין הלילה והיום. אחר כך היא
מכינה ארוחת בוקר, טוסטים עם חמאה עליהם היא מפזרת שוקולד
מגורר, יורם אומר שזה מוזר אבל טעים. הוא מלמד אותה להכין סלט
קצוץ דק דק, חביתה עם בצל. קצת קשה לה השילוב הזה אבל אליס
מתרגלת.
במכתבים לאוסלו אין לה מה לספר. "alt ter det samme" הכל
כרגיל. היא לומדת, מבינה טוב יותר את ישראל. השפה העברית נוחתת
עליה יותר בקלות. הבית שלה נחמד, היא שולחת תמונות שיראו את
חדר השינה שצבעה בתכלת ואת הסלון של יורם ששופץ בקיץ. היא ישנה
טוב בלילה, קל לה להירדם בתוך הידיים השעירות של יורם. פינת
החי כאן גדולה יותר, יותר חיות לטפל ולהאכיל, הילדים מקסימים.
באים, יושבים, מלטפים, מדברים איתה בעברית צחה. לפעמים היא לא
מבינה משהו אבל לא מתביישת לשאול.
בחופשה הקרובה של יורם מצבא הקבע שלו, תיקח אותו אליס לאוסלו.
היא נשבעת לעצמה להראות לו את כל המקומות שלה. כפי שהראה לה את
המקומות שלו. את נהרייה וכרמיאל, את החוף באכזיב ואת החרמון,
את בקעות הסלע בראש הנקרה, את הבסיס הקודם שלו, את הכרמל, את
כביש החוף.
אליס תראה לו את אוסלו, את בית הוריה, בית הספר הישן, את הרחוב
הראשי ובתי הקפה, את בניין העירייה ואת הפיורדים הרחוקים. הם
יעמדו שם ויצפו בפלא הזה, והיא תאמר לו כמה היא שמחה להיות
איתו. כמה היא מאושרת שיש לה עם מי לדבר. אחר כך יחזרו לקיבוץ,
יסדרו באלבומים תמונות מהטיול, יורם יכתוב בעברית את שמות
המקומות בהם ביקר איתה.
לפני הביקור בנורווגיה היא מגלה מקומות חדשים, נחל צין ומדבר
יהודה, עין גדי וים המלח. כמו שגילתה את הצפון כך תגלה את
הדרום. לפחות כאן אליס לא מתחילה מכלום, יורם איתה וזה הכי
חשוב, מישהו לדבר איתו, לשמוע מילים בעברית, היא מתעקשת, רק
עברית.
רק לעיתים רחוקות, כשיורם יישאר לילה בבסיס, היא תעצום עיניה
ותתגעגע לנורווגיה. "hjem sott hjem"- home sweet home.