נולדתי בסוף שנות התשעים לאמא זונה.
אני לא אומר את זה כי אני שונא אותה אלא כי זה באמת המקצוע
שלה. אני גם שונא אותה אבל איך אפשר לא לשנוא אמא כזאת.
את אבא שלי אני לא מכיר. ניסיתי לדבר עליו עם אמא שלי אבל היא
כבר מטורפת לגמרי. אין עם מי לדבר. התרגלתי כבר.

גיליתי שאמא שלי זונה ביום של הבר מצווה שלי. זה יצא ביום שבת
והיינו צריכים ללכת לבית הכנסת בבוקר. לא שממש רציתי לעמוד
בבית כנסת ולקרוא את הדרשה, אבל אחרי שאמא התחננה אליי במשך
חצי שנה שלא אעשה לה בושות, הסכמתי. ובשעה שבע בבוקר כבר הייתי
מוכן וחיכיתי לה שתגיע הביתה. היא לא באה. נסיתי לטלפן לדוד
שלי אבל הוא לא ענה. הוא היה בבית הכנסת כבר. רק אחרי הצהריים
היא הגיעה הביתה. כל הפנים שלה היו נפוחות, והיו לה שני חתכים
ליד עין ימין. היא בקושי הצליחה ללכת מהדלת אל הסלון. רציתי
לחבק אותה ורציתי לנשק את החתכים בעין שלה. רציתי שהיא תגיד לי
שהיא מצטערת ושהיא תחייך אליי אבל היא לא עשתה את זה. במקום זה
היא צלעה אל הסלון, הורידה את המעיל שהיא לבשה, התיישבה על
הספה ונרדמה.
ואני, ילד בן שלוש עשרה, לבוש בבגדים של בר מצווה שקנינו בבזאר
המציאות לפני שלושה ימים, יושב על הספה לידה ומסתכל על אמא
שלי.
אישה מבוגרת, מוזנחת, לובשת שמלה מנומרת קצרצרה. הפנים שלה
נראות כאילו היא דפקה כמה נאגחות לקיר. ומהכיס שלה בצבצו
המסמכים מהבית חולים.

הם כתבו שם את השם המלא שלה. שושנה "צוקי" בן שמחון. הם כתבו
שם שהיא עובדת במשרד ליווי בבוגרשוב. הם כתבו שלקוח תקף אותה
אחרי מריבה שהייתה בינו לבינה. הם כתבו שיש לה שני חתכים
עמוקים ברקה הימנית, שיש לה נפיחות והמטומה בכל החלק הימני של
הפנים. שיש לה חבלות יבשות בחזה וסימנים לנפיחות בכתף הימנית.

הרמתי את הראש מהדף והסתכלתי עליה. הסימנים היו סגולים ודי
גדולים.

אחרי שעתיים או שלוש מירי התקשרה. היא שאלה אותי אם אמא ישנה
ואיך היא מרגישה ומה הרופא אמר. היא חברה טובה של אמא שלי,
מירי. עוד ממתי שהן היו שתיהן צעירות והן היו יוצאות לבלות
הרבה ביחד. זאת אומרת, לפני שאני נולדתי. כי מאז שאני נולדתי
אמא אומרת שאין לה זמן ואין לה כוח לעשות שום דבר בשביל עצמה
והכי חשוב שאני אלך לבית ספר ואהיה חרוץ ואביא לה כבוד.

בתקופה ההיא באמת הייתי תלמיד טוב והייתי משקיע בבית ספר.
במשך השלוש שנים שעברו מאז אבל, קצת לא הייתי בסדר בבית ספר.
הילדים היו צוחקים עליי שאמא שלי זונה ואמרו לי שהם יילכו אליה
וישלמו לה בשביל שהיא תמצוץ להם, ואני הייתי רב איתם בחצר של
בית ספר, אבל הם היו יותר חזקים.
במשך כל החטיבה ניסיתי להתרחק מהם אבל זה לא עזר יותר מדי.
כשהייתי יושב בשיעור הם היו זורקים עליי גירים וניירות והמורות
- לא היה להם אכפת ממש אז היייתי מבריז מהשיעורים. והייתי יושב
בזולה ומעשן סיגריות כי כשאתה מעשן אז אנשים חושבים שאתה עושה
משהו אז הם לא מפריעים לך. ואם סתם הייתי יושב ולא עושה כלום
אז הם היו צועקים משהו מרחוק. ככה אם הם היו צועקים הייתי
מתעלם מהם וממשיך לעשן בשקט.

ואז מירי נרצחה.
ביום שזה קרה אמא הגיעה הביתה בשבע בבוקר באוטו של משטרה עם
האורות המהבהבים והכל. וכל השכנים הסתכלו מהחלונות והיא עלתה
אל הדירה בוכה. וכשהיא נכנסה היא חיבקה אותי והיא אמרה לי שהיא
מבטיחה שהיא תשתנה בשבילי ושהיא יודעת שקשה לי ושאני הדבר
היחיד שהיא אוהבת בחיים שלה ורק ממני אכפת לה.
ואז הייתי טיפש מספיק בשביל לשאול אם היא לא אוהבת את אבא שלי
והיא התחילה לצעוק.
היא צעקה שאבא שלי היה בנזונה שעבד בחנות של אינטרנט ליד איפה
שהיא הייתה עובדת ושהוא הבטיח לה שהוא יוציא אותה מהחיים הזבל
שלה ושהיא אהבה אותו ושהיא באמת חשבה שאולי הוא יוכל לתת לה
חיים יותר טובים, ושאולי הוא יעזור לה והיא תוכל ללכת ללמוד
באוניברסיטה כמו שהיא תמיד רצתה. והיא התחילה לצרוח ולבכות
שאיפה הוא היום ולמה לא אכפת לו ממני ורק היא צריכה לשלם את כל
החשבונות ועל הבית ספר ואני בכלל לא משקיע ולא אכפת לי ממנה.
ואני לא אוהב אותה בכלל.
ואז גם אני התחלתי לבכות ואמרתי לה שאני אוהב אותה, אבל למה
היא צריכה להיות זונה.
והיא נתנה לי סטירה ובזה נגמרה השיחה הראשונה והאחרונה שלנו על
אבא שלי.
ואמא נשארה בבית אחר כך במשך חודש כמעט ולא יצאה לעבוד. שמעתי
אותה אומרת בטלפון שאחרי מה שקרה עם מירי היא לא לוקחת על עצמה
סיכונים כאלו והיא חותמת בלשכה. אבל אחרי כמה זמן היא התחילה
שוב להעלם בלילות ולהגיע בימים ולישון כל היום. אז נראה לי
שהיא חזרה לעבודה שלה.

אני זוכר את מירי מאז שהייתי ילד קטן. אני זוכר שהיא הייתה באה
לפעמים לשמור עליי כשאמא הייתה בבית חולים והיא סיפרה לי
סיפורים מצחיקים. היא אמרה לי שלאמא שלי קראו פעם צוקי ושהיא
ומירי היו החברות הכי הכי טובות בעולם. והיא אמרה לי תמיד שאמא
שלי היא אישה חכמה ושהיא הייתה יכולה לעשות הכל בחיים שלה, וגם
לקנות לנו את הבית הכי גדול בתל אביב. וכששאלתי אותה למה אנחנו
גרים בדירה שלנו ולא בבית הכי גדול בתל אביב אז היא הורידה את
העיניים שלה ולא ענתה לי. ואחרי כמה דקות היא אמרה לי שכשאני
אגדל אני אבין.

אז הנה היום אני כבר גדול. ואני גם חושב שאני מבין. בגיל 16
אני כבר מספיק גדול בשביל להבין בדיוק למה אמא שלי מתנהגת כמו
שהיא מתנהגת. כי היא זונה והיא מסוממת והיא שונאת את עצמה,
והיא שונאת את אבא שלי שלא קיים את מה שהיא חשבה שהוא הבטיח.
ואותי. היא שונאת את כל העולם ובגלל זה כולם שונאים אותה.

ובכלל לא אכפת לי ממנה. רק אכפת לי מזה שעכשיו אני צריך שהיא
תחתום לי על התעודה, זו שכתוב בה שאני לא עולה כיתה.
ואני כבר יודע מה יקרה בעוד כמה דקות. היא תתחיל לצרוח
ולהשתולל ולהגיד לי איזה דפוק אני ולשאול את עצמה בצרחות מה
היא עשתה רע לאלוהים שהוא שלח לה ילד כמוני מטומטם ואז היא
תתנפל עליי ותרביץ לי. אני כבר מכיר אותה ומכיר את השטויות
שלה.

אז אני נכנס הביתה. והיא שוכבת על הספה. היא לובשת טייץ שחור
וחולצה שקופה שחורה כזאתי. האיפור שלה מרוח מהעיניים שלה אל
הלחיים והיא נראית כאילו היא בכתה. היא מרימה את העיניים שלה
ומסתכלת עליי. העיניים שלה נפערות, כאילו היא רואה אותי בפעם
הראשונה, כאילו שאני לא אני. אולי היא חשבה שאני אבא שלי. בזמן
האחרון נראה לי שכבר אין לה שום קשר למציאות.
בוא אליי, היא אומרת לי, יפה שלי. היא זזה קצת ואני יושב לידה.
היא מלטפת את השיער שלי ביד המקומטת שלה. ציפורן אחת שלה שבורה
ובגלל הצבע החזק זה עוד יותר בולט. אני מסתיר את הראש בין
הכתפיים וממלמל שקיבלתי תעודה היום ושמשאירים אותי כיתה, אבל
שאני חושב שזו דווקא אפשרות בשבילי ללמוד יותר טוב, אמא, עכשיו
אני לא אריב עם הילדים מהשכבה.
והיא ממשיכה ללטף את השיער שלי ולוחשת לי. הקול שלה צרוד,
ודמעות זולגות על הלחיים שלה בזמן שהיא מדברת. והיא מסתכלת
עליי אבל אני לא חושב שהיא בכלל רואה אותי. היא מסתכלת עליי
ורואה את כל מה שהיא רצתה לראות בי ואת הפנים של אבא ואולי גם
את מירי ואת מי שהיא בעצמה הייתה פעם.
מירי מתה, אין לי אבא ואחיה מזמן מת מסיבוך של סכרת. והיא לבד.
רק איתי. והיא ממשיכה ללטף לי את השיער וללחוש לי מלים.
רק טפשים נשארים כיתה.