בהקיץ האדם לראשונה עם השחר
עיניו ממצמצות בהשתהות אל האור
החיים מתחילים ללבלב בקרבו
את פריחתו דבר לא יוכל לעכור.

יצור יפיפה ומרהיב
שהביט בעולם אליו נקלע
עולם של שלמות קוסמית, גן עדן
של עצים, ירוק ופריחה.

הבורא העניק לו הנצח,
גם היופי וגם אהבה
בתנאי אחד בל יעבור:
שלא יאכל מפרי העץ המעניק ידיעה.

אך את לב האדם כבר השחיתו
סקרנות, שאפתנות ותאווה לכוח
ובעיוורון הוא נמשך, כבובה על חוטים
אל הפרי האסור, אותו היה עליו לשכוח

ובנגסו בפרי האדום, המתוק
הוא קבע בביטחון חורבנו
שכן הפרי היה אשליה, פטה מורגנה
ממנו שאב ידיעה רק הבורא בעצמו.

אך האדם, יהיר וגאה
שסולק מגן העדן בבושת פנים
בטוח היה כי הפרי העניק לו העצמה
להבחין בין טוב ורע, כאדון המרומים.

למעשה, הפרי לא עשה מאומה
אולם אכילתו נטעה ביטחון באדם
כי הוא מבין את האור, את הטוב
כי הוא הנעלה, שליט העולם.

וכך חי אותו אדם דורות ועידנים
זורע הרס וחורבן בכל אשר דרסה רגלו
בעולם שאיננו יפה זה לא מכבר
שהפך למכונה לשימושו, ותו לא.

ויצירתו המופלאה של הבורא
עולם עצום בו איזון וחיים
שוכבת מדממת תחת חרבו של האדם
מול יהירותו ובורותו היא מדממת, חסרת אונים
והוא עדיין מאמין כי עץ הדעת העניק לו הידע השייך רק
לאלוהים...