נועה שכבה על גבה פניה מופנות לתקרה הלבנה שמעל ראשה. הגבר
ששכב מעליה הרעיד את גופה הערום בתנועות קצובות. היא שמעה
צלילים חנוקים של גמירה כאילו במרחק קילומטרים ממנה. הוא הצניח
את משקל עצמותיו על עורה החיוור והצמיד את שפתיו אל שני הפסים
הורודים על פניה של נועה. היא הרגישה איך מיציי קיבתה גועים
בתוכה ומיהרה לדחוף אותו מעליה. היא התנתקה מהסדינים הלבנים
ורכנה מעל השירותים בחדר הסמוך יורקת את שאריות נפשה אל
מערבולת המים.
אלון, היא חשבה שקראו לו אלון, הניח יד על גבה והושיט לה כוס
מים. נועה סחטה חיוך מתפלאת על התחשבותו של א ל ו ן . כן ככה
קראו לו, עכשיו היא הייתה בטוחה שזה מה שהוא אמר כמה שעות קודם
כשהוא הדליק לה את הסיגריה בפאב בפינה.  
היא לחשה תודה בקולה הדהוי כמעט כמוה ולבשה את בגדיה שהיו
זרוקים בפינת החדר של אלון. היא שמעה אותו מנסה לשכנע אותה
להישאר, אולי כוס קפה? הוא מציע ומצית בשבילה סיגריה. לא, היא
מנענעת את ראשה, באמת מתחשב, אך מקבלת את הסיגריה.

נועה עוזבת את ביתו של אלון, כמו ששבוע קודם עזבה את ביתו של
עומר, ושבוע לפניי כן את ביתו של נועם, ועוד שבוע קודם את הבית
של , של הבחור הגבוה ההוא שהיא לא זוכרת איך קוראים לו...

נועה מתיישבת באמצע הרחוב ונזכרת איך אילן עזב אותה. איך הוא
צעק עליה והשאיר אותה מחוץ לביתו בגשם שהכה על פניה בטיפות
גדולות. נועה נזכרת איך היא עמדה שם בחוץ עד שעזבה את עצמה
משאירה מאחוריה קליפה ריקה של עור ועצמות. היא נזכרת איך
שניסתה במשך שעות לגרד חתיכות מנפשה שדבקו לעצמותיה ממענות
לעזוב אותה.
נועה מכבה את הסיגריה וממהרת לחזור לביתה ולהירדם עד שבוע הבא
בו תוכל לעזוב עוד חתיכות מנפשה באסלה של מישהו אחר.

נועה שוכבת על גבה פניה מופנות לשמים השחורים שמעל ראשה. החיים
שוכבים מעליה מרעידים את גופה בבכי. היא שומעת צלילים חנוקים
של צפירות כאילו במרחק קילומטרים ממנה. המכונית מצניחה את משקל
השלד המתכתי שלה על עורה החיוור ומצמידה את פניה לכביש כשני
פסים ורודים. היא כבר לא מרגישה כלום ואין לה לאן ולמה למהר.
היא נמהלת בתוך הסדינים הלבנים ומתרוממת יורקת את שאריות נפשה
אל מערבולת האוויר.

נועה עוזבת את החיים, כמו שעזבה לפניי שבוע את ביתו של אלון,
ושבוע לפניי כן את ביתו של עומר, ועוד שבוע קודם את הבית של,
של הבחור הרזה ההוא שהיא לא זוכרת איך קוראים לו...