בחדר ישבו שתי נשים,אחת מהן התייפחה חרישית ובקול לסירוגין
והשנייה, גווה מתוח, ועיניה הבוהות  בלהבת נר מזדקנת, בוהקות
ויבשות. אישה שלישית עמדה בפתח, היא עדיין אחזה בצרור
לבנים-בדים ומגבות, שלא יהיה בהם צורך הערב ותסרוקתה פרועה.
במרכז החדר, על גבי מיטה, שכב גבר צעיר, מכוסה עד צווארו,
חיוור, עיניו עצומות וזקנו גזוז בקפידה, הגבר היה מת.
שעה קצרה לפני כן, האישה שכעת בוכה, עוד שקטה ודרוכה היתה,ישבה
בפינה חשוכה של החדר ממוללת מטפחת אף בידה. האישה הגאה,
בתנועות גדולות וישירות, עיסתה בשמן כלשהו, (ארומה חריפה), את
ביטנו של המת, שהיה אז גוסס ונשם נשימות חיוורות וקצובות.
האישה השלישית התרוצצה אנה ואנה, לא בחוסר יעילות, פתחה וסגרה
דלתות ומגירות, רקחה וערבבה גרגירים ועלים במכתש ועלי עשויים
נחושת כבדה, עלתה וירדה בגרם המדרגות החום והצר אינספור פעמים
בדאגה לאספקת מים רתוחים וגיגיות ועצרה  מידי פעם, רק בכדי
למחות הזיעה ממצחה בשרוול כותנה מטונף.
ליד מיטת החולה, ישב כפוף על גבי הדום מעץ אלון כהה, גבר ישיש
למדי, היו לו משקף זעיר, קרחת צהובה ומכנסיים ארוכות- קצרות
מידי. כף ידו (נומשה קלות בשלוש השנים האחרונות), חמושה
בסטטוסקופ מטיילת על חזהו של החולה, (ידיה של מעסת השמן מסיחות
את דעתו), הוא היה הרופא כמובן.
מידי פעם הוא הרים ראשו להביט בנוכחות, (אקראית), מניד לשלילה
ושפתיו קמוצות.
לקראת חצות הלילה הוא נעמד, (שלוש הנשים קפאו באופן שהיה יכול
להיחשב קומי בנסיבות אחרות) ולאחר פאוזה קצרה אמר שלפחות לא
היו כאבים וגם פלט משהו לא ברור לגבי משהו שלא ברור לו עצמו אך
מיד התחרט ונדם.  
פחות ממאית שנייה אחר כך החלה ה"אישה הבוכייה" לבכות ולקלל את
האלים, (אולי ראוי לציין שהיא אימו של המת), הרופא מחליף עם
"האישה הגאה", (היא האלמנה), שניים או שלושה הנהונים נבוכים,
פיסת זכוכית תלויה מתנדנדת ומסתובבת בשובבות לאור הנרות העמום,
מתנוצצת כטיפת מים על רקע אפודתו הצמרירית, (חד  המשקף), והוא
כבר נוטל את כובעו ומעילו מידיה של האישה השלישית, (סוכנת
הבית) וממהר החוצה אל הקור העז השורר בין דלת הכניסה לבין
הכרכרה השחורה שלו.
עוד מאית שנייה עברה והוא כבר דמות היסטורית בסיפור שרק
מתחיל.


הגבר המנוח הוא אייברהם ואימו, קלרטה, כבר עלתה על יצועה מזמן,
עייפות סנילית מכריעה היגון והיא נרדמה בעודה מבכה את מות בנה.
אנינה היא האלמנה, והיא יושבת בחדר העבודה עמוס הספרים, כותבת
שלושה מכתבים, ראשה הולך ונעשה כבד, היא מקפלת אותם בדיוק
קנאי, ג'מיימה הסוכנת נכנסת לחדר עם מגש ובו קומקום עשוי
פורצלן מעוטר וצלחת מלאה בעוגיות קרמל, אנינה מרימה ראש
ומחייכת, עיניה נעצמות בשילוב של עייפות והכרת תודה והיא מוזגת
מפלים קטנים ושחורים של קפה לתוך שני ספלי פורצלן מאותו סט.
ג'מיימה מקיפה את השולחן ועד שהיא מתיישבת כבר מונח על כתפיה
של אנינה סוודר נוסף ואז שתיהן יושבות ומביטות לעצמן בעיניים.
הזמן נוקף..מילים מעטות נאמרות כהפוגות שבין שתיקות
ארוכות,(ג'מיימה נאנחת בשביל שתיהן), הן גומעות ספל נוסף כל
אחת, העוגיות נשארות על הצלחת.
לקראת עלות השחר, אנינה מתעוררת בבהלה והיא עדיין ישובה על
אותו הכיסא. הנר עדיין לא כילה את עצמו, (מסגיר פחות או יותר
את פרק הזמן הקצר שעבר מאז נרדמה) והיא מנצלת את שאריתו בכדי
לחתום את שלוש המכתבים בזה אחר זה. לראשונה מזה זמן רב היא
משתמשת בטבעת החותם האישית שלה ולא בחותם הבית, בית אייברהם
לואונייט, כך שבמקום ינשוף וזוג חרבות, שומרת על המכתבים סירנת
אגמים המחזיקה נבל יד קטן.
מספר דקות לפני שהשמש החלה לטפס במעלה החצי הזה של הכדור, כבר
עמדו להן מול האגם המקומי, בתוך מרק של ערפילים תוצרת ג'מיימה,
אנינה, עירומה בגוון של קפה חלבי אך מר, וג'מיימה הנאמנה,
מאמצת את מלבושיה של הראשונה אל שפתיה, אפה וכמובן אל ליבה
הטוב, הן מחייכות זו לזו חיוך פולט אדרנלין, שיערן רוקד ברוח
הסמיכה כלהבה שחורה וצוננת ואז אנינה מתחילה לפסוע בנחישות אל
תוך מימיו הירוקים של האגם  וג'מיימה חוזרת לאחוזת לואונייט,
קלרטה בטח כבר ערה, חוץ מזה שצריך להאכיל את החיות ולפזר את
הערפילים האלו כמה שיותר מהר בשם האלים הארורים, הם עושים לה
דיכאון.

בצהריים, שלושה כלבים ושני חתולים, נמנמו להם בחצר שטופת אור
שמש חורפית, קלרטה כבר היתה בחצי הדרך לאחוזת מרפא מצחינת
מעיינות, (עד שיושלמו סידורי הלוויה בעוד יומיים) וג'מיימה
רקחה עוד שיקוי במטבח.
לא היה זכר לאנינה.


"אתה לא יכול לקבל תשובות אצלי אייב, לא לשאלות האלו, תשאל
אותי: איך איפה ומתי, אל תשאל אותי שאלות של אם ובטח לא
למה"..
קולה של ג'מיימה היה אלט בירידה, אך היא דיברה מהאף בניב חם
וחריף של אנשי העמקים, מנופפת לכל עבר ביד אוחזת עלי או כף עץ
גדולה. אייב תהה בינו לבין עצמו ויותר ממעט פעמים, מה עושה כתם
חום וחם כג'מיימה, באפור המגעיל של גרינלייק. כעת כשהוא יושב
במטבח ולוגם תה שאמור לסלק את הכאבים מראשו,(אחרי הכל הוא היה
מת עד לפני שעה), הוא מביט בשמיים כחולים ושמש מבעד לחלון
מקושט עציצים מלבלבים ונדמה לו שהוא מתחיל להבין.
"כשתסיים לשתות את התה אנחנו נתחיל.." ג'מיימה המשיכה בעודה
סוגרת מספר צנצנות במכסי שעם תואמים, " נגלח אותך,
לגמרי.."(מחייכת בהתגרות).."ונלביש אותך בבגדים של כהן קאטוני.
אחרי כן, נארוז כל מה שצריך, לשמחתך, ארון הקבורה המיועד לך,
לא ישמש בתפקידו המקורי, הכנתי לך אוכל ליומיים, תרופות
ושיקויי קסם עם תגים מכוונים, אנינה לא תסלח לי אם תחזור משם
עם זנב, קח רק בגדים תחתונים להחלפה וכסף, המדים של הקאטוני
יספיקו לתקופה הקרובה וכל עוד אתה לובש אותם, אתה לא חייב לדבר
עם איש, יש לי כמה סבונים מוצקים נגד מחלות, אז תעשה טובה ואל
תשכח שאתה לא מת למרות הכל ותתקלח מידי פעם..".

בבוקר שלמחרת, כשיישב אייב בקרון הנוסעים בדרך למאג'יק ואחר כך
לז'ואיה האקזוטית הוא חשב על כמה ארוך המסע יהיה, (ארוך מכל
בחינה, הוא נאנח בליבו), הוא חשב על גלימת הקאטוני המעיקה
בצבעה התכלת, (דת יכולה להעביר אנשים על דעתם) וברישרושה
הראוותני,הוא חשב בערגה על אנינה שנעלמה מחייו לפני יממה
כשהרדימו אותו היא וג'מיימה, (היא בלטפה את לחיו וג'מיימה
בשיקויים מרים וצמחים משונים), אבל בעיקר חשב אייב על כל
הסיפור הזה, על כל מה שהיה והוא לא ידע שהיה כי הוא רק אייב
פאקן לואונייט וגם על כל מה שלא ידע כי עדיין לא התרחש.
הציק לו עניין נטישת לואונייט, הוא היה היורש לעזאזל.....הוא
סמך על ג'מיימה בכל מה שקשור בתחזוק ואפילו בהגנה, אבל זה היה
עניין של דם, נושא שנהיר וחד משמעי מעבר לכל דיון.
הזוג מאנקי יאספו אותו במאג'יק...מאנקי..(נחרת גיחוך)..הוא
בחיים לא פגש אותם והם המשפחה שלו והבית שלו עד הרכבת לז'ואיה,
שלושה ימים וחצי למחרת, הוא תהה אם הם חלק מהקנוניה או מה
שיותר סביר, משתתפים סבילים, הוא מתכוון להיות עירני.. למצות
פרטים ונתונים מהסביבה, לקלוט מה וכמה שיותר...הוא לא מתכוון
להיות חייל במשחק לוח של מישהו, (הוא הוטרד כבדות מהידיעה שגם
אשתו האהובה היתה המישהו הזה).
העייפות..... עיניו נעצמות מאליהן, ריסיו כפרחים הנסגרים בפני
החשיכה...
גלימת הקאטוני רשרשה כשהתמקם לתנוחת תנומה והוא נרדם ברטינה.

שלפוחית השתן הציקה לו עד שהתעורר לבסוף תוהה לגבי פרק הזמן
שעבר. הקרון היה חשוך ומחניק והוא קם והתנדנד לעבר תא שירותים
קרוב, מקווה לא לדרוך על מישהו, (עדיין לא מצליח לזהות אם
הצללים שלפניו הם מטען או אנשים). במהרה מצא את עצמו אייב נהנה
מאחד מייתרונות הגלימה הבודדים והוא בשום אופן לא הצליח לשמוע
את מפל מימיו היורדים בהגיעם ליעד שלאורך המסילה.
הוא עמד לצאת מהתא כשטילטלה חזקה זרקה את גופו קדימה לעבר הדלת
..הרכבת צרחה בצופר ובחריקת גלגלי ברזל, הוא נפל מרגליו ונשאר
לכרוע על גבי ריצפה מעץ נפוח מרטיבות מסריחה וחריפה של שתן,
(פניו עוותו בשילוב של תמיהה וגועל)...
הרכבת נעצרה..זו לא היתה תחנה, זאת היתה בלימת חירום...שודדים
אולי..או תקלה..אחד הנוסעים חש ברע, לא, לא היו עוצרים סתם כך
בשומקום, אולי הנהג חש ברע, יש יותר מנהג אחד...מחוץ לתא דממה,
אייב לא שמע צליל ולא רמז. הוא מיהר לקום, ניגב את ידיו (בצער)
על הגלימה, יצא מהתא ושיערו סמר