שני אנשים אף-פעם לא יוכלו להיות אחד.
אני למדתי את זה בדרך הקשה.
מישהי פעם אמרה לי שכשאתה אוהב מישהו- אוהב אותו, בכל חלק בגוף
שלך- אתה תיתן לו הכל.
הוא יבקש את הירח- אתה תלך ותביא לו את הירח,
הוא יבקש את העולם- אתה תלך ותביא לו את העולם,
הוא יבקש אותך- אתה תיתן לו את כולך.
כשאהבה כל-כך חזקה, היא ממלאת אותך, את העולם שלך-את כל החלקים
הקטנים הריקים שבאישיות שלך-כי באהבה אין כזה דבר חסרונות- אין
מילה כזאת.
ואין כזה דבר לקום בבוקר, או בערב פתאום להגיד- משעמם לי-
האהבה ממלאת אותך, בכל מיני פרפרים קטנים בבטן שמדגדגים.
אז אתה הולך ברחוב ומחייך לעצמך ואנשים חושבים- מטורף,
אבל אתה- אתה מאוהב.
באהבה אין אנשים אחרים חוץ משניכם.
אתה מתמסר לבנאדם כאילו שהוא אלוהים, וסוגר אותו בבועה שנקראת
אנחנו.
זה כבר לא אני והוא- זה אנחנו.
זה כבר לא אני והוא והחברים שלנו- זה שניכם, לבד.
אתה נותן כל-כך הרבה ומקבל המון בחזרה וחושב איך יכולתי לחיות
קודם?
אבל השאלה היא איך אפשר לחיות אחר-כך.
שמעתי כבר הרבה משפטים על אהבה, אבל האחד, שבאמת משקף את הכל-
אתה הולך לישון עם עם מישהו שאתה מרגיש שהוא חלק ממך.
אתם נרדמים קרובים, מאוהבים, מחובקים.
אבל כל זה לא משנה את העובדה,
שבסופו של דבר- כל אחד נרדם עם המחשבות שלו.