כן, בשבוע שעבר החליפו לשעון קיץ.
ואני שונאת את הקיץ. פשוט שונאת.  שונאת את החום הבלתי נסבל
הזה, שונאת את השמש, שונאת את זה שאין גשם.
ומה אני אעשה בלי כובעי הגרב שלי??? והצעיפים, חולצות
ארוכות... ולצאת החוצה בגשם ולהירטב עד לשד עצמותיי (או עד
שגוררים אותי לתוך הבית. תלוי מי נמצא לידי).
אבל מזג האויר הזה, של היום הראשון של הקיץ, דוחס לי למוח
מיליוני פלאשבקים של נוסטלגיה.

נזכרת בנסיעות לכל מיני מקומות. ים. ריח של ים עומד לי בקצה
של האף. אבל אני חולה, כנראה שזה עיטוש.
ואני מטורפת על ים. מטורפת. לנגן בים בשבילי זאת ממש חוויה
מיסטית. אבל אני מעדיפה את הים בחורף, כשהוא כמעט ירוק, וגלים
ענקיים. מה אני מדברת? אני בכלל גרה בבאר שבע, ויוצאת לי הנשמה
עד שאני מגיעה לים.

נזכרת באנשים שפגשתי, אנשים שהיו איתי, ומאז לא פגשתי אותם
שוב.
ואני מתגעגעת. לכל אחד ואחד מהם.
נכון שגם אני לא מתקשרת, אבל זה רק בגלל שכבר אין לי מה להגיד.
משום מה אכפת להם רק כשאני לידם.

נזכרת בסתם רגעים שבהם ישבתי בחדר, נחנקת מרוב חום, אבל
ברדיו יש שיר יפה שאני אוהבת, ומחכה, באמת שאחרי השיר הבא אני
ארד למטה למזגן, רק לשמוע מה השיר הבא, ואני באה.
והשיר שאחריו.
עוד רגע אני באה. באמת.


חופש. אבל החופש בכלל עוד המון זמן. ועם כל הצרות שיש לי
עכשיו עם הבצפר, ולמרות שהמורה מנסה להכחיש, אני יודעת שהיא
מתה להעיף אותי מכאן, (ע"ע- " צורת הלבוש והדיבור שלך לא הולמת
את המקום") וזה לא שאכפת לי, להיפך! אני מתעבת את המקום הזה!
שונאת כל סנטימטר וסנטימטר מהבניין הזה, מהבגדים שאני חייבת
ללבוש רק כדי שלא יעיפו אותי עכשיו, ומכל האנשים שנמצאים פה.
ואני ממש לא אחת ששופטת אנשים סתם ככה, אבל ניסיתי, באמת
שניסיתי לפתוח בשיחות, אבל זה לא עבד. הן אפילו לא יודעות מי
זה ג'ימי הנדריקס! שונאת פרחות. אפילו יותר מקיץ.
שונאת את העיר הזאת, שאני צריכה להיות בה רק בגלל שהפנימיה
נמצאת כאן בקיבוץ, ואמורים ללמוד כאן.
ואת הקיבוץ אני דווקא אוהבת.

אבל קיץ אני שונאת. בהחלט שונאת.