הנוף של המדבר נראה ברור יותר עכשיו. כמו בימים הטובים ההם.
במיוחד הקרקע שמתחתיי. קרקע חולית, מדברית, ורחוקה. כנראה שהיא
אפילו די קרירה עכשיו. העמידה על המעקה, ואפילו עצם ההגעה
למקום הזה, מעלים בי געגועים לתקופה טובה יותר. אפשר לקרוא לזה
פשוט נוסטלגיה. אני לא יודע אם התקופה באמת הייתה טובה יותר,
אבל אני באמת מחייך כשאני חושב על התקופה ההיא. עשר השנים
שעברו מאז גרמו לי לשכוח את כל הדברים הרעים ולזכור רק עד כמה
טובה הייתה אותה תקופה... וגם ההגעה למקום הזה הוא זיכרון.
וכשאני חושב עליו, אני מוצא בו רק טוב.
  אני כבר לא בטוח איך הגעתי לפה. זה לא נראה ממש חשוב. אני
בטח אזכר כשאני ארד מפה. אני זוכר שנסעתי עם החברים, את זה אני
זוכר. לאן נסענו? אני לא זוכר. כנראה למקום דרומי יותר. אולי
למצפה רמון? לא יודע. כנראה לאילת. אבל אני לא זוכר איך הגענו
דווקא לפה. אני זוכר שנסענו בכביש וביקשתי מאיל שיעצור. ראיתי
את המקום הזה, ומיד הזיכרונות מהעבר הציפו אותי.
  תמיד תהיתי איך זה יהיה ליפול מהצוק הזה. מהמעקה שאני עומד
עליו עכשיו. איך זה יהיה לקפוץ למטה ולצלול את כל מאה המטרים
האלה (זה מה שהמדריך אמר? מאה מטר? בכל אופן, זה נראה הרבה.
אני לא יודע איך אני זוכר את הדברים האלה). פשוט לקפוץ וליהנות
מהקפיצה, עד המפגש עם האדמה. ריגוש אחרון בחיים. לקפוץ ולראות
את האדמה מתקרבת...
  גם בפעם הקודמת שהייתי פה, בטיול מסודר יותר, עם מדריך,
שאלתי את עצמי את אותה שאלה. ניסיתי לדמיין את ההרגשה, אבל לא
הגעתי כל כך רחוק. הסתכלתי למטה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי
למצב של עמידה על המעקה, אותה עמידה בטוחה שאני עומד עכשיו.
  גם בגיל 14 הסתקרנתי מהמוות. שאלתי את עצמי איך אני אמות,
אם אני אקפוץ מפה. 100 מטר של נפילה יימשכו, לפי החישובים שלי,
בערך ארבע וחצי שניות. ארבע וחצי שניות של נפילה ארוכה...
שתסתיים בפגיעה בקרקע. בלי שום דבר שיבלום את הנפילה. מה יקרה
לי אז? מן הסתם אני אשבור את המפרקת. או את עמוד השדרה. או
שאני ארסק הרבה מאוד עצמות. אולי אני אפילו אתפוצץ. לא, כנראה
שזה לא הגיוני, אבל זה תמיד נראה נחמד כשחשבתי על זה. ראיתי את
עצמי נופל, פוגע באדמה, ואז חלקים ממני עפים לכל עבר. המחשבה
הזו העלתה חיוך על פניי. אבל עכשיו אני די בטוח שאני פשוט ארסק
את כל העצמות שלי עם הפגיעה בקרקע. ואם אני אקפוץ קפיצת ראש,
ככל הנראה אני אשבור את המפרקת ואמות על המקום. עדיף למות ככה,
בלי ייסורים. איזו חוויה...
  חבל שהחוויה הזו היא חד פעמית. חבל שאין אחריה כלום. או
שאולי יש אחריה משהו, אבל הוא כנראה שונה מאיך שהדברים מתנהלים
עכשיו, ואני לא יכול לדעת מהו. אני מקווה שהוא יותר טוב מהמשהו
שיש עכשיו. חיים, אפשר לקרוא לזה. כשאני חושב על מה שיש לי
להפסיד בעולם הזה, אני באמת מבין את האדישות שלי וחוסר הפחד
כשאני עומד על המעקה הצר הזה, 100 מטר מהאדמה. עוד מבט אחד
למטה מראה לי עד כמה אני לא מתכנן להתגעגע. לא עוד תורים
בסופרמרקט, לא עוד דו"חות חנייה, לא עוד מסטיק שנדבק לנעל, לא
עוד ערבי שישי בטלוויזיה, לא עוד להוריד את הכלב, לא עוד לגלות
שנגמר הנייר טואלט בשירותים.
  אני צריך משהו שיחזיר לי את טעם החיים. כי בלי זה, לא נשאר
הרבה. אני לא יודע מה זה יהיה. אבל אותו דבר אמור לגרום לי
לפחד כשאני עומד על מעקה צר ורעוע כזה. אני אמור לפחד למות, כי
אני אדע שיש לי הרבה מה להפסיד אם אני לא אחיה עוד יום. אולי
אני צריך לאהוב, אולי אני צריך שיאהבו אותי... מי יודע? לא
אני. אין לי הרבה תשובות, אבל במקרה הזה, אני רואה את הפתרון
ממש מול העיניים שלי. כשאני מסתכל למטה, לפחות. אפשר לנסח את
זה בצורה טובה יותר כשאני אומר שהפתרון מתחת לאף שלי. ועוד
איך... פתרון אחד להכל.
  מתחיל להיות קריר. ככה זה, בתקופה הזו של השנה. ממש זמן טוב
בחרנו לנו לנסוע לדרום. במזל אין עכשיו גשם, אז אין שטפונות.
מצד שני, גם כמה חלקים בגוש דן נוטים להיות מוצפים בתקופות
האלה של השנה.
  בטח יש לי חולצה פה, איפה שהוא. כשדמיינתי את הנפילה שלי,
רציתי להרגיש גם את הרוח על הגוף שלי. זו בטח צריכה להיות
חוויה מהממת. אבל איכשהו אני צריך לחשוב על הכבוד שלי. כרגע לא
ממש אכפת לי ממנו, אבל עדיין, צריך לדאוג לזה. הנפילה זה דבר
אחד, אבל אחר כך, שימצאו את הגופה שלי מוטלת שם למטה, ערומה...
אני צריך לחשוב גם על זה. אז פתרון הביניים הוא, כפי שאני רואה
את זה, לנסות להסתדר עם שניהם. קצת קור לא הפריע לאף אחד,
כנראה שכשאני אקפוץ, אני אעשה את זה בלי חולצה. ובלי נעליים.
כפות הרגליים הן גם איזשהו חלק מהחיבור שלי אל הטבע. נכון
לעכשיו, הן חלק מהחיבור שלי אל המעקה, ומכאן שגם אל האדמה.
  ירדתי בזהירות מהמעקה לעבר החולצה שהייתה זרוקה מאחוריי.
כשהתלבשתי, ראיתי את עומר מתקדם לעברי.
  "די הרבה זמן לוקח לך להשתין, אתה לא חושב?," הוא שאל
בחיוך, והמשיך. "טוב, אנחנו קיפלנו שם הכל, ואנחנו מוכנים לצאת
לדרך. הבאתי לך את מה שנשאר מהתה שלי."
  "תודה," אמרתי בחצי חיוך, ולקחתי את הכוס מהיד שלו. זו
הייתה כוס קלקר פשוטה, מלאה עד החצי כמעט בתה. "כמה זבל יש
בפנים?"
  "לא יותר מדי," עומר חייך שוב. "נוף יפה יש פה, אתה לא
חושב?"
  "בהחלט נוף יפה," השבתי, בעודי מתבונן בכוס.
  "אתה מתאר לעצמך מה זה ליפול מכאן? מוות בטוח! לא הייתי
רוצה להחליק פה בטעות..."
  "צודק. כנראה שזה די אכזרי. לטבע יש דרכים משלו להראות שלכל
דבר יפה יש גם צד מסוכן."
  "טוב, טוב, אני חושב שהגיע הזמן ללכת. אתה לא מתכוון לשתות
את התה שלך?"
  "אני אשתה, אני אשתה, אני מבטיח," אמרתי בביטול.
  "יפה. עכשיו בוא לאוטו, אנחנו רוצים לנסוע. אילת לא עומדת
ומחכה לנו, אתה יודע!"
  "אז לשם אנחנו נוסעים?," שאלתי. "טוב, אני כבר בא, רק תן לי
עוד רגע כאן."
  "תהנה לך. אנחנו מחכים לך פה באוטו." הוא השיב והתחיל
ללכת.
  הנחתי את הכוס על המעקה, והתרחקתי. הוצאתי מהתיק שלי מצלמה
וצילמתי את הכוס על המעקה כמה פעמים. התקרבתי והרמתי את הכוס.
  "אני עוד אשתה את התה הזה," אמרתי לעצמי, בוחן את התה, משחק
עם הכוס.
  "ניפגש למטה!" צעקתי לעבר הכוס, וזרקתי אותה מהצוק כלפי
מטה, שתיפול, שתתפוצץ, שהתה ייספג באדמה. מתישהו גם אני.
הרמתי את התיק שלי והלכתי לעבר המכונית. חייכתי, חייכתי באמת
בפעם הראשונה מאז... אני כבר לא זוכר מאז. הלכתי וחייכתי
לעצמי. מתישהו אני עוד אחזור לפה, ידעתי. הרי הבטחות לא
מפרים...