מאמר זה נכתב בגרסתו הראשונית לבקשתו של יוצר ועורך אתר
האינטרנט: "זכירה לשמה - ישעיהו ליבוביץ", ידידי היקר אריאל
ברוש ז"ל, אשר תירגם אותו לאנגלית ופרסם אותו לראשונה. אריאל
נפטר ממחלה פתאומית בחודש אב תשס"ב ואני מבקש להקדיש מאמר זה,
ששונה והורחב מאז, לזכרו.
------------------------------------------------------------------------------------------
מאמר קצר זה בא לטעון שהגותו האמונית של פרופסור ישעיהו
ליבוביץ ז"ל סותרת את עקרי האמונה הדתית היהודית המקובלים על
רוב ציבור המאמינים הרחב ובעוד שיתכן שמבחינה רציונאלית היא
ההגות הדתית המתקבלת ביותר על הדעת, הרי שיש בה סכנה, מנקודת
מבט דתית, וסיכוי גדול, מנקודת מבט אפיקורסית, לדחיפת המסכים
עימה אל עבר מסקנות אתיאיסטיות.
שתי הנחות יסוד מרכזיות מונחות בבסיס דבריו של ליבוביץ. האחת
היא זו אשר טוענת שאין טעם לנסות ולבסס את עבודת ה' על עצם
קיום האל מאחר וקיום זה אינו ניתן להוכחה. היו אלה דיויד יום
ועמנואל קאנט אשר הביאו במשנתם הפילוסופית למסקנה שלא ניתן
להוכיח את קיום האל. קאנט הראה שאידיאות השייכות לתחום
הטרצדנטי (אחדות האני, אחדות העולם, קיום האל) אינן ניתנות
להוכחה וחורגות מעבר לגבולות האפשריים של המטאפיסיקה (שיום שלל
לחלוטין). הוא סותר ב "ביקורת התבונה הטהורה" את הוכחותיהם של
דקארט ואחרים לקיום האל (ראה שם, עמ' 304) ומראה שלא ניתן
להוכיח את קיומו או את אי קיומו. לשון אחר, קיום האל נמצא מחוץ
לטווח ההוכחות הרציונאליות האפשריות. משנתו הדתית של ליבוביץ
היא אולי ההגות הדתית היהודית הראשונה המבוססת על אובדן האשליה
שקיום האל הינו יש מוכח. הנחת היסוד השנייה היא זו אשר טוענת
שקיר אטום חוצץ בין מה שיודע האדם על העולם, בחינת אינפורמציה
השייכת לעולמו הקוגניטיבי, לבין הכרעותיו המעשיות של האדם,
בחינת ביטוי של רצונו השייך לעולמו הקונטיבי. ליבוביץ עורך
דיכוטומיה מוחלטת בין רציית האדם ובעקבותיה הכרעותיו הערכיות
לבין ידיעותיו. לא ניתן לנמק רציונאלית את ההכרעה להיות אדם
הגון, זוהי הכרעה שהסברה היחיד הוא: אני רוצה להיות אדם הגון.
לדברי ליבוביץ: "הרצון איננו משקף את מה שהאדם יודע (או את מה
שהוא חושב שהוא יודע), לא על עצמו ולא על הנתונים
האובייקטיביים, אלא הוא משקף את אישיותו. ברצייה אני רואה
מרכיב אלמנטרי באישיותו של האדם, זאת אומרת, שאינו נגזר
ממרכיבים אחרים, ואף איננו מותנה בגורמים מן החוץ. לשון אחר,
פעולתו הרצונית של האדם איננה בגדר מסקנה שהוא מסיק מן
המציאות, אלא הכרעה שהוא מכריע מבחינת יחסו שלו למציאות,
ולפיכך אין היא ניתנת להנמקה לוגית" ("מדע וערכים", עיון מב,
אוקטובר 1993, עמ' 552).  בעקבות שתי הנחות יסוד אלו מגיע
ליבוביץ למסקנה שההכרעה לקיים תרי"ג מצוות איננה נובעת מאיזו
שהיא הכרה אובייקטיבית בקיומם של יסודות עובדתיים המחייבים את
האדם לעבוד את האל, שהרי חובה זו אינה ניתנת להוכחה ואף אם
הייתה ניתנת הרי שהיא אינה קשורה להכרעותיו הערכיות של האדם.
ההכרעה לקבל עול מלכות שמיים ולקיים את ההלכה נובעת אצל אנשים
רבים באופן לוגי מאמונתם (ויש שיתיימרו להגיד ידיעתם) בדבר
נכונותם של מספר עובדות (כגון: בריאת העולם ע"י האל ועוד
עובדות לכאורה שיובאו בהמשך). לשון אחר, באם יתברר לאותם
מאמינים שהעובדות שעליהן נסמכת אמונתם אינן נכונות, הרי
שהכרעתם לקיים תרי"ג מצוות תתבטל והם ממילא יהפכו לאתיאיסטים.
דרך חשיבה זו הינה בסיסית ביותר ולכאורה כמעט מובנת מאליה, אך
ליבוביץ פוסל אותה מכל וכל. לטענת ליבוביץ, אין קשר בין נכונות
העובדות האובייקטיביות הללו, בין האינפורמציה שיש לאדם אודות
הטבע, לבין הדרישה לעבוד את ה'. הכרעת עבודת ה' היא
אינדיפרנטית לשאלות אינפורמטיביות כגון: האם הוא ברא את העולם
או האם הוא משגיח על הברואים. ליבוביץ אף טוען שגם הוכחה ברורה
והכרחית לקיום האל והשגחתו אינה ערובה להכרעת האדם לעבוד אותו
(ואכן ע"פ הסיפור התנ"כי החליטו בני ישראל לעבוד את העגל
ארבעים יום בלבד לאחר שנגלה להם ה' באותות ובמופתים). לאור
הדברים האלו, לא מוצא ליבוביץ נפקא מינה באמונה ביסודות
אובייקטיבים שמתוכם מתבקשת לוגית חובת עבודת ה', הוא אינו
מאמין באפשרות להוכיח יסודות אלו ואינו רואה סתירה בין שלילת
היסודות הללו להכרעה לעבוד את האל. הבה נתבונן תחילה על
המרכיבים העיקריים באמונתו של אדם דתי, כפי שהם נתפסים כיום
ברובו המוחלט של העולם הדתי בכלל והאורתודוכסי בפרט ואז נציג
את תפיסתו של ליבוביץ לגבי כל אחד מהמרכיבים הללו.
תחילה, בריאת העולם. השאלה מהי ראשית היש והתשובה המצביעה על
ישות חיצונית העונה לשם אלוהים עומדת, לרוב, בבסיס האמונה
הדתית. שנית, מתן תורה בכתב ומסכת פירושים עליה בעל- פה, על-
ידי אותו האלוהים. הווי אומר: התורה ומסכת הציוויים המצויים
בידינו הינם מסמך אלוהי. שלישית, הימצאות האלוהים כגורם המשגיח
על הנעשה בעולם ומתגמל על קיום תורתו במובני שכר ועונש. השגחה
זו נתפסת כהשגחה פרטית וכללית. רביעית, עולם הבא, תחיית המתים
וביאת המשיח. יש תכלית לחיים ההבליים והקצרים עלי- אדמות, וכל
העולם הופך כעין פרוזדור המוביל "לעולם האמיתי". את ארבעת
העקרים האלו הנפתחים בבריאה ומסתיימים בבריאה מחדש אבקש להגדיר
במילים: "מעגל אמוני". ניתן לומר שעיקרים אלו, אשר כמובן
מעוגנים בי'ג העיקרים הידועים של הרמב"ם, מהווים כיום את הבסיס
האמוני של היהודי הדתי. על אמיתותם של עיקרים אלו לא יחלוק,
כמעט, שום גורם רבני בימינו. זהו המעגל האמוני התיאורטי העומד
בבסיס המעשה הדתי הריאלי.
על כל אחד ואחד מהעיקרים הפשוטים שהובאו לעיל חולק פרופסור
ליבוביץ.  תחילה מסביר ליבוביץ שאין כל חובה דתית עקרונית
להכיר באותן הנחות כאמיתות. הוא מגייס, כהרגלו, את הרמב"ם בכדי
לעגן את דבריו. במספר מקומות שונים כותב הרמב"ם שאין חיוב
הלכתי בדברי אמונה אשר אינם קשורים ישירות לעשיית המצוות. וכך
כותב הרמב"ם בפירושו על המשנה במסכת סוטה פרק ג': "וכבר אמרתי
פעמים רבות שכשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה שאין תכליתה
מעשה מן המעשים - אין אומרים שם הלכה כפלוני לפי שזהו דבר
החוזר אל ה' יתברך". פירושו של דבר, אדם אינו מחויב להאמין ב
X, אדם אינו מחויב לסבור Y, חיוב דתי הנו רק חיוב של עשייה -
אדם מחויב לעשות Z. ליבוביץ רואה עצמו משוחרר מחובה דתית להכיר
במעגל האמוני וכפי שהסברנו לעיל אינו מקבל את הכרח אמיתותם
כתנאי לקבלת עול מלכות שמיים. לאור זאת, רואה עצמו ליבוביץ כבר
חירות לצאת במסע נגדם. אביא בקצרה את עקרי דבריו של לייבוביץ
על יסודות המעגל האמוני. כל ההדגשים בקטעים הבאים הינם שלי
ואינם מופיעים במקור:
• בריאת העולם - "מציאות העולם מותנית ב 'מצוי אמת' שהוא
האל, אבל אין זאת אומרת דווקא שהעולם קיים מרגע מסוים שבו עשהו
האל. אבל רוב המאמינים אינם מסוגלים כלל להאמין בשם מבחינת
אלוהותו, אלא רק מבחינת פונקציה שהוא ממלא, מבחינת היותו בורא
את העולם בתאריך מסוים... אפשר שמבחינת עומק האמונה דווקא מושג
העולם הקדמון נאות יותר, אבל אין זה כך מבחינת הצורך האמוני של
המאמינים" (שם, עמ' 108). ליבוביץ מבדיל בין ההכרח שבקיום אל
אשר בלעדיו לא יתכן עולם, לבין ההכרה בבריאת העולם על- ידי
האל. הוא טוען שאף הרמב"ם לא דיבר כלל על בורא עולם (הציטוט
בסידור אכן אינו מדויק. בהלכות-יסודי-התורה של הרמב"ם לא
מופיעה המילה "בורא"), אלא רק על העיקרון שהובא לעיל.
• התורה והציוויים שבידינו הינם אלוהיים וניתנו בהר סיני
- "האמונה לא באה מלמעלה אלא מלמטה... האם אני צריך ללמד אותך
פרק ל'ג בחלק השני של מורה נבוכים? זאת אומרת: השאלה אם הראיה
האמורה במעמד הר סיני היא ראיה אופטית או ראיה של ההכרה?
הרמב"ם משאיר דבר זה כשאלה פתוחה, לאמור - אתה יכול לפרש זאת
כפי יכולתך וכאמונתך... היסוד האמוני שלנו הוא שתורתנו שבעל-פה
- שהיא מעשה ידי-אדם - היא התורה האלוהית המחייבת אותנו. זו
הדוגמה של היהדות" (שם, עמ' 96-98).  בפגישתי עם ליבוביץ,
כשנתיים לפני מותו, ניסיתי לשמוע ממנו במילים ברורות את היסוד
האמוני הבסיסי: נכתבה תורה מפי הגבורה. הוא לא הסכים בשום פנים
להיכנע לניסוח שנראה כה טריוויאלי באמונה הדתית. הוא טען בפני
שהדבר היחידי שחשוב הוא שאני נדרש לקיים תורה ומצוות. לשאלה:
על ידי מי אני נדרש? ענה בגערה האופיינית לו: "מה זאת אומרת על
ידי מי? אתה חושב שאתה צריך להיות אדם הגון? מדוע? לא קיים כל
נימוק רציונאלי לכך, זוהי הכרעה ערכית! אתה נדרש לקבל עליך עול
תורה ומצוות". מיכאל ששר מנסה אף הוא "לסחוט" מליבוביץ את
התשובה המסורתית המקובלת ושואל אותו: "ומה על התורה שבכתב?",
ליבוביץ משיב: "תורה שבעל-פה קובעת שאלה הם כתבי הקודש". ששר
לא מרפה: "וזו קביעה אנושית?", "כן", קובע ליבוביץ, "אנחנו
מאמינים שהקביעה האנושית הזו היא-היא הקביעה האמונית הדתית.
אני חושב שאני מתבטא בצורה ברורה עד מאוד... מה שאני אומר אין
בו שום חידוש ואוכל להראות לך דברים אלה במקורות הרבניים
המובהקים. תורה שבעל-פה היא יצירה אנושית מצד אחד, ומצד שני
אנחנו מקבלים אותה כתורה אלוהית. אותה תורה שאנחנו בעצמנו
יצרנו" (ששר, שם עמ' 99).
• הימצאות אלוהים כגורם משגיח בעולמנו - "כבר ציינתי
לעיל שיש הבדל גדול בין אמונה באלוהים לבין אמונה בהשגחת
אלוהים. אם ראש הממשלה אינו משגיח ואינו יודע מה עושה השב"כ,
זהו באמת מחדל איום ונורא, מפני שתפקידו להשגיח... לאל אין
תפקיד לגבי האדם... אם אתה מבין את המושג 'השגחה' במובן העממי,
אז גם נשרפו שישה מיליון יהודים בתאי הגזים בעזרת ה'.... בעולם
כמות שהוא היום אין משיכת חוטים בידי האל ניכרת כלל וכלל" (שם,
עמ' 111-112). ליבוביץ קובע שהיסוד המושרש ביותר בקרב המאמינים
שיקרי מיסודו. אין התערבות אלוהית בעולם. במאמרו על איוב
ואברהם קובע ליבוביץ: "איוב סבור היה, שיש מובן כמוס לבריאה
וביקש לדעתו, ואילו ה' מראה לו שלבריאה- באשר היא אלוהית- אין
מובן כלל" (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, אברהם ואיוב, עמ'
397). כך זורק לאשפה המחבר את כל בסיס החינוך הדתי הנלמד כיום
בישיבות כולן, האומר שיש משגיח לעולם ושיש מובן לבריאה. הוא
קובע כי כל אלו הינם הבל ושעולם כמנהגו נוהג.
• עולם הבא ותחיית המתים - "בפירוש המשנה: 'תחיית המתים-
כבר ביארתיו' - וצריך לחפש היכן ביאר זאת הרמב"ם. ובאמת, אתה
מוצא לפני כן: 'שחכמים אמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים וצדיקים
במיתתם קרויים חיים". וזאת תחיית המתים! ...הצדיק - זאת אומרת
מי שהגיע להכרת ה' האמיתית - איננו מת גם עם מותו הביולוגי,
שהרי אותה הכרת אלוהים השכלית - ורק היא בלבד - היא נצחית...
אילו הקדוש-ברוך-הוא היה מחייה את המתים במובן הגופני, היה
מחייה גם את הרשעים" (ששר, שם עמ' 108). לגבי המשיח אמר לי
ליבוביץ בשיחתי עמו: "המשיח לעולם יבוא, תמיד בעתיד, יבוא". את
המליצה הזו הוא מסביר כפשוטה. לא יתכן שנכיר בעולם שבו בא כבר
המשיח מאחר וזה איננו עולם שבו נחיה. לכן תמיד נצווה להאמין
שהמשיח יבוא.
כך סוגר ליבוביץ את המעגל האמוני  של בריאה-מתן תורה
אלוהית-השגחה פרטית-עולם הבא וקובע שדבר מכל אלו אינו נכון
וודאי שאינו הכרחי. ליבוביץ מציג כאן תפיסה פילוסופית דתית
מרתקת אשר כופרת בכל היסודות היהודיים-דתיים, לכאורה, המקובלים
מדורי דורות כלחם חוקם של המאמינים ומציג אפשרות לקבלת עול
מלכות שמיים מבלי להאמין בכל אלו. לדבריו: "ניתן לומר שביהדות
האמונה היא בנין-על מעל למצוות, ואין המצוות בנין-על מעל
לאמונה" (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 16). זאת אומרת,
תחילה היהודי המאמין מקבל על עצמו את החובה של עבודת ה' וקיום
המצוות ואזי נבנית על בסיס אלו האמונה ולא כפי שמקובל לחשוב
שההכרעה לקיים מצוות נובעת מתוך אמונה בדבר יסודות אובייקטיבים
שונים. כפי שמנסח את הדברים ליבוביץ: "הדת היהודית יוצרת את
האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פרדוכס לוגי, אבל אינו פרדוכס
דתי. ההלכה אינה הקליפה של הדת או של האמונה היהודית, אלא היא
הצורה ההולמת היחידה של התגלמותה בפועל" יהדות, עם יהודי
ומדינת ישראל, עמ' 20).
בניגוד לליבוביץ, אני מבקש לטעון שיש לעשות הבחנה בין הרצון
וההכרעה לעשות את הטוב, לבין השאלה המתבקשת מרגע קבלת ההכרעה
הזו והיא: "מהו הטוב?". האינפורמציה שיש לי אינה תנאי מספיק
להכרעתי לעבוד את ה' אך היא בהחלט תנאי הכרחי. פעמים רבות,
התשובה לשאלת "מהו הטוב" מתבטאת בקבלת מערכת קריטריונים אשר
האדם משתכנע מתוך נימוקים רציונאליים (לאו דווקא מוכחים)
הנסמכים על סברותיו ואמונותיו שהיא המערכת הנכונה, המבטאת את
הטוב האמיתי. גם אפלטון שסבר בפוליטיאה שהיודע את הטוב יעשה את
הטוב, הכיר בסוף ימיו בכך שאין הכרח שכאשר אדם יודע X הוא יעשה
X. יתכן שאדם ידע את הטוב אך יבחר לעשות את הרע. במובן זה,
בהכרעה ראשונית זו של האם עלי לעשות את הטוב בלי קשר לשאלה מהו
הטוב, הדין עם ליבוביץ - ההכרעה הינה רצונית ואינדיפרנטית למה
שאני יודע או לא יודע על העולם. יחד עם זאת, חוסר ההכרח
שהידיעה תוביל למעשה, הנובע מהיות האדם יצור המסוגל לעשות את
הרע ולפעול בניגוד להכרתו את הטוב והנכון, אינו מצביע על חוסר
קשר בין עולם הרצייה לידע שיש לי על המציאות האובייקטיבית, על
חוסר קשר בין הקוגניטיבי והקונאטיבי. הקשר בין צדדיו אלו של
האדם התבוני קיים בשלב השני של ההכרעה, מאחר וכאשר אני רוצה
לעשות את הטוב, אני שואל את עצמי מהו הטוב, מה הכרתי הכנה
סוברת שהוא הטוב וכאן נוצר לעיתים קשר בל ינתק בין מה שאני
יודע או סובר על העולם, לבין הכרעותיי הערכיות הנובעות מרצוני.
רוצה לומר, ההכרעה הערכית הראשונית באשר לעשיית הטוב כשלעצמה
איננה קשורה לעולם למה שאני יודע או אינני יודע. למעלה מזאת,
קשר שכזה היה מבטל את מימד הערכיות של ההכרעה. הכרעה זו אכן
שייכת לחלוטין לעולם הקונאטיבי ואין היא ניתנת להנמקה
רציונאלית. יחד עם זאת, מרגע שהכרעתי כי ברצוני לעשות את הטוב,
הרי שתשובתי על השאלה: מהו הטוב, נובעת פעמים רבות (אם כי לא
תמיד ולא בהכרח) מידיעותיי, סברותיי ואמונותיי בדבר יסודות
אובייקטיבים שונים. המקרה הדתי הוא דוגמא קלאסית להכרעה שכזו.
אין מובן ערכי לקבלת עול מלכות שמיים אלא ברצוני לעבוד את האל.
אין מובן רציונאלי לרצוני לעבוד את האל אלא בהכירי בכך שישנו
אל לעבוד ושקיימת דרישה לעובדו. האמונה בקיום האל וקיום הדרישה
הנם פרי הכרעה סברתית ולא ערכית ורק ההחלטה המעשית לעובדו אחרי
שהשתכנעתי שקיימת דרישה לעובדו, אחרי שהשתכנעתי שיש אל שניתן
לעבוד, רק היא הכרעה ערכית הנתלית ברצוני וברצוני בלבד. ברוח
זו כותב אבי רביצקי בסיפרו על ר' חסדאי קרשקא: "האמונה היא
שכנוע פנימי של המאמין בדבר ההתאמה בין תוכן הכרתו לבין
המציאות האובייקטיבית. כשם שהמציאות האובייקטיבית החיצונית
אינה נתונה לשרירות הרצון ולתהפוכותיו, כך גם האמונה בדבר טיבה
של מציאות זו מופקעת מרשותו של הרצון". כאן מוצגת לפנינו תפיסת
רצון ותפיסת אמונה שונה לחלוטין מזו של ליבוביץ. האמונה כשכנוע
פנימי האומר שהאידיאה שלנו תואמת למציאות האובייקטיבית (ניתן
להשוות לדואליזם הקריטזיאני) והרצון כשחקן משני למרכזיות
האמונה. אם כך, הפרדנו בין השלב הראשון של הכרעתי הערכית, השלב
שבו הכרעתי כי ברצוני להיות אדם הגון, ברצוני לעשות את הטוב,
למרות שאין לכך כל נימוק רציונאלי, לבין השלב השני שבו אני
מבקש לדעת מהו המעשה ההגון, מהו הטוב ולשם כך אני בודק את
ידיעותיי, סברותיי ואמונותיי בדבר מהות הטוב. האינפורמציה שיש
לי, או שאני סבור שיש לי, כתנאי הכרחי אך לא מספיק להכרעה
ערכית הנובעת מרצוני.
השאלה המתבקשת מכל האמור לעיל היא: מה ניתן להגיד לאותו יהודי
אשר משתכנע בדבריו של לייבוביץ אחד לאחד, מסרב לקבל את כל
המעגל האמוני של בריאה-מתן תורה אלוהית-השגחה פרטית-עולם הבא,
אך עושה צעד אחד קדימה ואומר: אם הקביעה שהתורה הינה אלוהית
היא קביעה אנושית, אינני מבין מדוע ועל- ידי מי אני נדרש לקיים
את אותן תורה ומצוות אנושיות? פעמים רבות שאלה זו תנבע מחוסר
הבנה של דברי ליבוביץ, אך שאלה זו יכולה לנבוע ואף בהכרח תנבע
גם מהבנה עמוקה של דבריו. דומני שעל בסיס דברים אלו ניתן להבין
בנקל (אם כי לא להצדיק) מדוע קיימת התנגדות כה גדולה בממסד
הרבני לכתביו של האיש ומדוע הס מלהזכיר את שמו בבתי מדרשות
רבים. לליבוביץ ישנה אמונה חזקה ונדירה בחיוב לעבוד את ה'
למרות ההכרה הברורה שאין כל התערבות אלוהית בעולם ושאין כל
הבטחה לטוב אשר מונחת בצד החיוב. הוא מביט בעולם בעיניים
פרגמטיות וחדות ורואה את האבסורד, חוסר הסדר והאין מובן
שבבריאה. ליבוביץ מסרב להתרשם מכל אותם פירושים המעניקים
תשובות תיאורטיות לא מוכחות לבעיות העולם ואשר קובעים שלמרות
הכול ישנו סדר אלוהי בתוך התוהו ובהו האנושי שחג סביבנו. הוא
יודע שכל הניסיונות להוכיח במידה מסוימת של ודאות את אמיתות
קיום האל נידונים לכישלון (כדברי קאנט), ולפיכך הוא קובע שעולם
הקבלה המנסה להעניק תארים לאל הינו עבודת אלילים. ליבוביץ
מאמין באמונה שלמה בדבר אחד: קיימת דרישה לקיים את ההלכה. "את
האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" הוא חוזר ומצוטט
את דברי קוהלת. המילים: "אני מאמין באלוהים", ריקים לחלוטין
מתוכן כאשר אין בצידם קבלת עול תורה ומצוות. זוהי קביעתו החד
משמעית.
לאור הדברים האלו ניתן לקבוע כי פרופסור ישעיהו ליבוביץ לא היה
אתאיסט, אבל מתורתו בהכרח שיצמח אתאיזם. פסילתו המבריקה
והעקבית של מה שאני מכנה כמעגל האמוני אינה מחייבת מיד את
השלכת המצוות, אך סביר שהיא תוביל רבים לצעד זה. היא מותירה את
האדם נבוך למול המציאות כפי שהיא וגוזרת עליו לקבל הכרעה מבלי
שתתן לו כלים לדעת מהי ההכרעה הנכונה. האדם נותר תלוש באוויר,
נטול כל קרקע יציבה שעליה ניתן להכריע, נד מצד לצד, מבלי שיוכל
להיאחז בדבר, חייב להכריע ולעשות.
נותר לי לסיים דברים אלו בהערה אישית שאינה מהווה היסק לוגי
הכרחי מהמוסבר לעיל, אלא מתארת את החוויה הסובייקטיבית שעברתי
אני, כעין דוגמא לנפקא מינה של הדברים שהובאו לעיל. התודעתי
לראשונה לכתביו של ליבוביץ בהיותי נער דתי כבן 15. ספר שיחותיו
עם מיכאל ששר: "על עולם ומלואו", לימד אותי הטלת ספק, שאיפה
תמידית ובלתי מתפשרת אל האמת, חשיבה פילוסופית מהי וכן הלאה.
ליבוביץ שינה את דפוס חשיבתי ויותר מכך - גרם לי לחשוב. כתביו
הביאו אותי, יחד עם סיבות נוספות, להטיל ספק ביסודות האמוניים
הבסיסיים ביותר אשר עליהם התחנכתי. בפגישתי עמו, לקראת סוף
לימודי התיכון, הייתה בי תשוקה אדירה לשמוע תשובות אשר ישיבו
אותי, בהדרגה, לאמונה אשר חמקה מבין אצבעותיי. אני חושב שזו
הייתה הפעם היחידה בחיי שהתאכזבתי עד עמקי נשמתי מפרופ'
לייבוביץ ז"ל, אשר הותיר אותי תלוש ונטול קרקע, חייב להכריע
ללא בסיס איתן אשר מאפשר את ההכרעה. עובדת הפיכתי לאתאיסט
איננה נובעת, כמובן, מישעיהו ליבוביץ, אך בהחלט נתמכת ונדחפת
על ידי תורתו.