"מיכל, הכל בסדר?" הרמתי עיניים נדהמות, מתבוננת בפניה של
המורה לתנ"ך לא מבינה מה היא שואלת. "כן, למה?". "נראית לי
בעולם אחר, אולי תלכי לשטוף את הפנים?". קמתי ממקומי וניגשתי
אל הדלת, לא ערה לגמרי לשאר חברי לכיתה שהרימו אלי פנים עייפות
ועיניהם סוקרות אותי, בוחנות, בדרכי אל הדלת.  פסעתי במסדרון
הארוך לעבר השירותים של הבנות. ריח של ליזול ושתן עטף אותי עוד
לפני הכניסה. התקרבתי אל הראי והבטתי בפניי. הן הביטו בי חזרה
במבט מאשים וכמעט לא זיהיתי בפנים החיוורות, עם העיגולים
השחורים מתחת לעיניים, את פניי שלי.

פתחתי את הברז והרכנתי את ראשי לעבר המיים הזורמים, שוטפת את
פניי. הקרירות של המים נלחמה בבחילה שליוותה אותי בכל פעם
שעצמתי את עיניי. "לברוח", חשבתי, "צריכה לברוח". פקחתי עיניים
והרמתי את ראשי. "למה?" שאלו אותי העיניים "למה?". "הוא רוצה
אותי", החזרתי להן תשובה מתריסה, "והוא לא מכאיב יותר מדי".
ניגבתי את פניי בשרוול החולצה ויצאתי החוצה לחצר. בין הבניין
לאחד העמודים יש מקום מסתור שאני הולכת אליו לפעמים להביט על
הנוף ולעשן סיגרייה.

הלכתי לפינה שלי, נלחצת בין הקיר לעמוד ומשקיפה על הנוף,
מתעלמת מים האספלט של מגרש המחניים שמשתרע לימיני, פניי
מופקרות לרוח אביבית מפתיעה. "כבר אביב? עוד מעט יש לי
יומולדת", חשבתי פתאום. שלפתי את הסיגריות מהכיס בידיים רועדות
והדלקתי אחת, נאחזת בה כאדם טובע. פעם הייתי שרה לעצמי, היום
הבטתי על הנוף בדממה, יונקת את עשן הסיגרייה המר ומנסה לא
להשתעל.

הפעמון צלצל פתאום. "הבייתה. הולכים הבייתה". סילקתי את בדל
הסיגרייה ועליתי במדרגות אל הכיתה, נאבקת בזרם התלמידים המושך
לכיוון ההפוך. פתאום הוא היה לפניי. "מיכל, הכל בסדר?" השים
עצמו דואג. "כן, בטח". "אז תבואי לעזור לי עם השיעורים
בהיסטוריה?". "כן, שיעורים", זה היה נכון פעם, נאנחתי לתוכי.
"מתי?" שאלתי לבסוף. "חמש וחצי אצלי", אמר והביט בי במבט הזה
שלו. "טוב", לחשתי והוא הלך עם החבר'ה שלו צוחק. רגליי היו
כבדות ולא זוכרת איך הגעתי לכיתה, דחפתי את המחברת, שנותרה
מוטלת על השולחן, לתוך התרמיל ויצאתי מהכיתה.

הבית עטף אותי באפלוליות קרירה. נכנסתי אל החדר שלי, מטילה את
התרמיל בפינת המיטה ונשכבת עליה ופניי אל התקרה. נתתי לעייפות
להכניע אותי והרגשתי איך אני שוקעת לתוך שינה מבורכת. התעוררתי
מזיעה ותחושה כבדה של צמא ממלאת את פי. שרכתי דרכי למטבח
ושלפתי את הבקבוק שעמד בדלת. מיץ תפוחים. עמדתי מול דלת המקרר
הפתוחה וגמעתי את המיץ בשקיקה, שמחה שאמא לא נמצאת שם לנזוף
בי. השעון של המטבח תיקתק באוזניי. חמש. "עוד חצי שעה אצלו"
חשבתי ונאנחתי, נותנת למקרר להיסגר בחבטה קלה והולכת למקלחת.

המים שטפו ממני את הזיעה והפחד. התמכרתי למגעם. קירצפתי את
גופי בעוז, מקציפה את הסבון ומצחצת שיניים בדייקנות. שנייה
לפני היציאה סגרתי לגמרי את המיים החמים, נותנת למיים הקפואים
ליפול על פנייי ועל גופי. יצאתי מהמקלחת רועדת ושיפשפתי את
גופי חזק במגבת הכחולה הגדולה, נעטפת בריח של כביסה נקייה.  

בחדר פתחתי את הארון והוצאתי ממנו את החולצה הירוקה הישנה,
כולה מרופטת, הצווארון שלה נגזר מזמן ובבית השחי הימני כבר
נפער חור, ואת מכנסי העבודה הכחולות שסבא נתן לי פעם, מהימים
שעוד היה בקיבוץ. מתחת לבשתי את החזייה הלבנה, שהפכה כבר
לאפורה מרוב כביסות, ותחתונים עם סנופי קטן שסבתא הביאה לי
מהטיול שלה בהולנד. גרבתי את גרבי הצבא האפורות שקיבלתי בירושה
ודחפתי את הרגליים לתוך נעלי הבית המשובצות. מהראי בדלת הארון
ניבטה בי נערה מוזנחת,  תלתליה דבוקים לראשה ועיניה בוערות.
העברתי יד בשערותיי, מנסה לשוות לי מראה נורמלי.

הרמתי את התרמיל והנפתי אותו על כתפי. בדרך החוצה לקחתי מהמטבח
תפוח ונעלתי את הדלת. ירדתי במדרגות בקפיצות, כהרגלי מהילדות,
וכמעט שנתקעתי בדלת בקפיצה האחרונה, שוכחת שכבר גבהתי. נגסתי
בתפוח, טעמו החמוץ החזיר אותי למציאות. צעדיי הפכו כבדים.
לעסתי אותו בשתיקה, יונקת מהביס האחד כל טיפה של טעם, וזרקתי
את התפוח. ניסיתי לבלוע את העיסה שבפי, אבל הגרון מאן. לבסוף
נכנעתי וירקתי את מה שנותר בפי לפח האשפה בפינת הרחוב, מביטה
סביב לראות שלא נתפסתי בקלקלתי.

שעון היד הראה שאני מאחרת. נלחצתי והתחלתי ללכת מהר יותר,
נאבקת ברצוני לברוח לכיוון ההפוך. "את רוצה את זה" שיננתי
בשיניים חשוקות. "את רוצה, את רוצה, את רוצה. הוא עושה את זה
רק בגלל שאת רוצה". "את נהנית", עוד שיננתי והרמתי את ידי
ללחוץ על הפעמון. הדלת נפתחה והא עמד שם. גברי כל כך. "הם לא
בבית" אמר. "כמובן שהם לא בבית", חשבתי "כמובן". "בואי" אמר
והושיט את ידו. בידו השנייה כבר הייתה מוכנה המטפחת.

הוא הוביל אותי לחדר שלו. התריס היה מוגף ובחדר עמד ריח עמום
של גרביים מיוזעות ודיאודורנט של בחורים. על המיטה הייתה מוטלת
מגבת רטובה. על השולחן הייתה ערימה של ספרי לימוד, צלחת ובה
שיירים של מה שנראה כמוה נקניקייה וצ'יפס, כוס חצי מלאה של
ספרייט, כדורגל וגרב ספורט לבנה. המנורה ליד המיטה דלקה בעור
עמום שגרם לאור בחדר להראות עכור. "קודם שיעורים או קודם..."
התחיל לשאול והרים את המטפחת. "הלימודים יכולים לחכות",
השבתי.

הוא לקח את המטפחת וקשר אותה לעיניי. הכל הפך שחור. עמדתי
רועדת, הרגשתי אותו נושם באוזניי. ניסיתי לחשוב על הכל, רק לא
על מה שקורה עכשיו. כבתוך חלום הרגשתי איך הוא פותח את
הכפתורים של המכנסיים והם נפלו בדממה, הסנופי שלי עמד גלוי
למולו. ראשי הסתחרר והרגשתי שאני נופלת, אבל רגלי נותרו יציבות
כתמיד. אחרי המכנסיים הוסרו גם נעלי הבית. "קר לי", הצלחתי
ללחוש, עדיין עטופה בחשיכה, והוא קילף ממני גם את החולצה
והוביל אותי למיטה. ישבתי עליה והרגשתי איך המגבת מרטיבה לי את
התחתונים. הוא נצמד אליי בעודו מנסה לפתוח את החזייה שלי
והרגשתי איך הנשימה שלו חמה ורטובה וכבדה. לרגע התמכרתי לחום
גופו, נותנת לגופי להרגע, ואז הוסרה החזייה ושוב הרגשתי שאני
נופלת.

הוא חפן את שדיי, מנשק את צווארי, דוחף אותי אל המיטה. ניסיתי
להתעלם מהמגבת הרטובה ולהענות לו. הוא הסיר את התחתונים שלי
ביד מיומנת וכבר היה רוכן מעליי. "עכשיו תחכי ככה שאני אתפשט",
אמר. שכבתי שותקת, נאבקת בבחילה ובחשיכה. לפתע הוא היה כולו
מעליי, ידיו מלטפות אותי בכוח, מאיימות לקרוע את עורי מעליי.
ואז הוא היה בתוכי. גנחתי. עם כל הכאב היה בחיכוך, ובגופו הזז
מעל גופי, גם משהו נעים. הרגשתי אותו רועד וצונח עליי. זה
נגמר. הוא ציחקק וקם מעליי. שכבתי שם שותקת והוא הלך לבית
השימוש. בכיתי לתוכי בשתיקה.

הוא חזר והחל מתלבש. כששמעתי את רוכסן המכנסיים שלו נסגר ידעתי
שבעוד רגע יחזור האור. הוא הסיר את המטפחת מעיניי ומיצמצתי,
עיניי דומעות באור העמום. "את רוצה משהו לשתות?". "קצת מיץ",
השבתי, מרגישה שגרוני ניחר. הוא יצא ואני הרמתי את בגדיי שהיו
מוטלים ליד המיטה. הסנופי שלי הביט בי מחייך ומחולל, לידו היה
מוטל הקונדום המשומש.

כשנכנס לחדר עם המיץ כבר ישבתי ליד השולחן, מחטטת בין הספרים
לחפש את הספר בהיסטוריה. ישבנו ככה, מכינים שיעורים, דנים
בביצורים ממלחמת העולם הראשונה, מסכמים. כשסיימנו דחפתי את
המחברת לתיק במהירות, לא מביטה לתוך עיניו. הוא ליווה אותי
לדלת. אמא שלו, שהגיעה בזמן שלמדנו, חייכה אלי. "מיכלי, רזית
כל כך לאחרונה, יפה לך". "כן" עניתי בשקט, מתבוננת שוב על
בגדיי התלויים עלי כשק. "אבל תיזהרי שלא תעלמי לנו", הוסיפה.
"תבואי מחר להכין את העבודה בכימיה?", התפרץ לתוך השיחה.
"באיזו שעה?". "תבואי בארבע, אף אחד לא יהיה בבית ונוכל לעבוד
בשקט". הנהנתי להסכמה. "נתראה מחר בבית הספר", אמרתי ונופפתי
לאמא שלו לשלום.

בבית אמא ישבה בסלון עם כמה חברות. "מיכלי, זאת את? כבר התחלתי
לדאוג". "שוב היו שיעורים בהיסטוריה" אמרתי בחיוך עקום והמשכתי
לחדר שלי, מתעלמת מהאורחות. התפשטתי מול הראי וראיתי את
הסימנים האדומים במקומות בהם אחז בי בחוזקה. "אני במקלחת!"
צעקתי לעבר הסלון. שוב נתתי למיים למחות מעליי את רגשותיי.
"טיפשה, טיפשה, טיפשה" מילמלתי לעצמי. "מגיע לך!".