בבית לבד, האורות כבויים.
שומעת את הגשם דופק על החלונות, בקצב, דפיקות עמומות, חלשות,
רכות.
בבית לבד, שקט, דממה.
מכוסה בשמיכת פוך חמה, כמעט טובעת בתוכה, אני שומעת את
נשימותיי, את דפיקות ליבי.
מתחילה לפחד, מהשקט הזה, מהחושך.
אבל לא קמה להדליק את האור, אולי מעצלנות, אולי מהקסם הזה
שבבית לבד, בחושך בגשם בשקט...
מתחילה לדבר עם עצמי, שלא יהיה שקט מדי.
שיר עצוב, מתנגן מקצה הרחוב.
אני חושבת מה אתה עושה עכשיו.
רק אתמול ראיתי אותך לאחרונה ואני כבר מתגעגעת.
האם אתה מצליח להירדם? האם אתה חושב עליי עכשיו?
בבית לבד, האורות כבויים, גשם, חושך, שיר שקט... מחשבות.
מרגישה צביטה קטנה בלב.
אולי במקום הזה שאתה נמצא בו עכשיו יש מישהי אחרת, יותר יפה
ממני, יותר חכמה ממני, מישהי שאפשר להתאהב בה.
משפילה את עיניי, מביטה אל הרצפה, מנסה לחשוב.
מנסה לדמיין מה אתה עושה, מה אתה חושב, מה אתה מרגיש.
אבל יש מן מערבולת שמבלבלת את כל המחשבות שלי, השיר מתחלף.
אט אט נעצמות עיניי, אני שוקעת לתוך השינה, שינה נטולת
חלומות.

קרן אור מאירה על פניי.
אני מתעוררת, מסנוורת מהיום החדש שהגיע.
אתה.
מה אתה עושה פה?
מחייך אליי, אומר "התגעגעתי".
אני קופצת, מחבקת אותך.
היום כל כך שונה מאתמול בלילה.
יום חדש הגיע, ואיתו גם אתה.
מרגישה כל כך מוגנת, בטוחה, אהובה.
כבר לא בבית לבד.
עכשיו אני איתך.