New Stage - Go To Main Page

רן ארד
/
אחד

אני חופר באדמה בידי. אני הולם בה. אחד, אני זועק, אחד. דמעות
חמות עולות מעיני, אורות הכביש מתערפלים. אחד, אני מיבב, אחד.
האדמה חמה עוד מהיום שנשכח, אני חופן אותה. כור מחצבתי, אני
עצמי, אחד, אחד, אחד. הכאב שבפנים משתולל, השרירים בשתי רגלי
מודיעים על תשישות בהססנות אדישה. אני אוסף את אברי אלי כשאנקה
נמלטת מגרוני: אחד. מקץ זמן אני מביט בשעוני: כעשרים דקות
חלפו. אני מקים את עצמי על רגלי הלא יציבות, בפעם השנייה באותו
היום, וצועד למכונית.

בית מספר ארבעים אחת. אני נכנס ומנווט את דרכי באולם הומה אדם,
ואחרי שלושה אנשים, בהם אישה אחת. השולחן הפנוי היחיד נמצא
בדיוק ליד רחבת הריקודים, אני לא חושב על זה עד שמאוחר,
ורמקולים כבירים מתיזים מוזיקה דלוחה לאזני. היא מציעה לי לבוא
ולרקוד איתם. אני מסרב, ומסביר: זה תלוי בשיר. כשזה בא, זה בא,
כשלא - לא.

כאב מפלח את חזי ואני ממשיך לצעוד חזרה למכונית שהשארתי בשולי
הכביש המהיר, אורות המצוקה עוד דולקים. כמה שאני שונא אורות
מהבהבים.

הפאב נראה ברגעים מסוימים כמו מועדון ריקודים. שירים אין ספור
חולפים עד שמגיע שיר סביר. אני קם לרקוד עם החבורה הצוהלת,
יותר כדי לצאת ידי חובה - בכל זאת, לשבת כל הערב. ולפתע היא
מולי. והנה זה חוזר. זה מסוכן, אני אומר לעצמי, מה אתה עושה
פה? אני מנסה לזוז, ואני זז ליד המוזיקה, מזייף בריקוד. אני
חושב על התקופה בה מגעה היה מחשמל אותי, האם היא עברה, או שלא
העזתי לגעת בה מאז?

אני נכנס למכונית הריקה, מתניע ונוסע את תוך הלילה, הרדיו שר
רק לי.

רמת השירים צוללת, ואני מתישב. לאחר זמן, חוזרים כולם. והוא
החבר שלה, אני מזכיר לעצמי. אבל היא יכלה להיות שלי, אני דוקר
את עצמי עוד דקירה. קצב הביט היחיד עושה שמות באזני, ומתחלף
לקצב שתיים אחד. ואז חוזר שיר סביר. אני מביט בה בדיוק כשהיא
מביטה בי. שנינו יודעים שאם היא תגיד מילה אקום, אקום בלי כל
התנגדות הפעם. היא מנידה את ראשה לכיוון הרחבה. מספיק טוב, אני
בוגד בעצמי וקם. אנחנו רוקדים, וזה רק אני והיא. אני לא רואה
עוד איש מהאנשים על רחבת הריקודים. שערה מתנפנף, היא יפיפיה,
קול לוחש לי. אני רוקד ומרגיש את הקיפאון מתנדף מאברי. אני
רוקד בשבילה. והמרחק בינינו נשאר מטר אחד. אני לא נותן לו
להתקצר. ואז, ברגע, היא אוחזת בי ומקרבת אותי אליה, ידיה
נשארות עלי, ואלו שלי מחפשות אחיזה עליה, כמו מורה היא מסבירה
להן לאן ללכת. משהו זורם בינינו, משהו נכנס בי.

ידי על ההגה רועדות מעט, אותו דבר שנכנס בי מפרפר פרפורי
גסיסה.

אני נחרד ומתרחק ממנה, האורות בפאב הצפוף שוב מסנוורים אותי.
היא משאירה את ידי האחת בידה ומסתובבת תחתיה. מה שנכנס בי
מגביה אותי יותר מהאלכוהול שבדמה. הקצב זורם סביבי, אני מחזיק
בידה ומטיל אותה הלוך ושוב, אני זז אתה מצד לצד, אנחנו
מסתובבים זה סביב זו, שיר מתחלף ואני כורך גם אותו סביבי, זה
אני והיא כפי שמעולם לא היינו ולעולם לא נהייה ואיננו עתה. אני
רוקד כאילו אני אוהב אותה, וכאילו היא אוהבת אותי, שערה סתור
והיא מביטה בי. האם זו הפתעה? ממה? המוסיקה צוללת שוב. אנחנו
מתיישבים, אני תשוש.

אחד, אני ממלמל למכונית הריקה.

חיים אחד. אפשרויות כה רבות. חיים אחד. ואני צמא. אני צמא
לאהוב כפי שמעולם לא אהבתי, אני צמא לחיות חיים שמעולם לא
חייתי, אני צמא לגמוע את כל נהר החיים, ואני נדון לשתות רק
טיפה אחת. טיפה מתוקה אחת, אני מזכיר לעצמי. טיפה עשירה ומלאה.
ואני רוצה עוד טיפה, ועוד אחת.

אני רוכב אל תוך הלילה. אני נזכר איך לפני מאות שנים עמדתי
בנשף בשריון מלא. ריקוד אחד, אמרה הנסיכה, ריקוד אחד. איני
יכול, אני משיב, השריון. אחד, היא החוותה באצבעה. כה עדינה.

אני נזכר בדרכי ביער חיי. אני נזכר מתי פניתי ימינה, מתי
לשמאל. אני נזכר מתי כמעט והלכתי בדרך האפלה וחזרתי. אני חושב
על חיי, על האנשים שפגשתי, והם מושלמים ויפים.

אחד, היא מחווה באצבעה.

אחד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/4/03 2:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן ארד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה