היא התיישבה על הכורסא במרפסת. מתבוננת על המכוניות, העוברים
ושבים ועל החנות הנטושה ממול. ממרום המרפסת הרגישה מנותקת
מהמתרחש על פני הקרקע.אט אט נתנה לשריריה לרפות, ולמוחה המלא
במחשבות לנוח מעט.
היה זה פחות משבוע מהיום, שצריך להיות היום הגדול של חייה.
השמלה הלבנה מוכנה, ההזמנות נשלחו, והיא הרגישה מנותקת. סגורה
בתוך העולם שלה.
נתנה לדמיונה דרור. הרגישה כמו אז, כשהייתה ילדה, והייתה יושבת
עם סבה באותו המקום. מניחה את ראשה הקטן על כרסו הגדולה,
ומתמלאת בחום ובאהבה שרק סבא יודע לתת. התמלאה בצער על שאינו
כאן היום לראות אותה. לראות את שהשיגה. שמעה אותו אומר לה שוב,
כאילו הוא נמצא לידה, איך ירקד בחתונתה. בליבה דמיינה אותו בגן
האירועים רוקד ומשתולל, ועיניו הכחולות שוב מנצנצות עם אותו
חיוך שובב. שמחה רגעית מילאה אותה.
שוב שקעה, והרגישה כאב בבטן התחתונה.
"את הולכת להתחתן", הרגיעה את עצמה, "זוהי הרגשה של כל כלה".
העבירה בראשה את כל המשפטים ההגיוניים כדי להתגבר על התחושה
הרעה, ולהרחיק את הכאב הטורדני בשיפולי הבטן. "עוד מעט וזה
יקרה", הרגיעה את עצמה, "תקימי את המשפחה שלך, תגדלי ילדים
משלך, תעבירי את הטוב שבך לילדייך". ליבה התחמם מעט כשדמיינה
אותם מסתובבים עם עדת זאטוטים סביבם.
לפתע כאב הבטן התגבר והחל לזרום מעלה לסרעפת. לא יכלה להתעלם
ממנו עוד.
שוב ניסתה לדבר לעצמה, נותנת לדמיונה דרור כדי לנסות ולהירגע,
אך הכאב התפשט והתגבר.
התבלבלה וכבר לא ידעה מה לעשות.
תלתה את עיניה ברחוב, בניסיון לקבל את הישועה מהתזזיתיות
שלרגליה. ניסתה לחזור לתחושת הרוגע שהשרו עליה זיכרונות
הילדות, אך לשווא.
"אני לא יכולה", לחשה לעצמה, בניסיון אחרון.
"מצטערת סבא", אמרה בעודה מדמיינת את פניו המרגיעות מולה. "אני
חייבת לפעול לפי הלב", אמרה לו בדימיונה, "תמיד אמרת שהלב שלי
לא יכול לשקר".
עם החלטה זו נמלאה כוחות חדשים, קמה ממקומה ויצאה לכיוון דירתם
המשותפת, מודדת את הנזק והתועלת בצעד שתעשה. ידעה שהוא אינו
מצפה לה כרגע. סיפרה לו שיש לה מספר סידורים אחרונים לפני היום
הגדול, ושתגיע מאוחר.
החנתה את רכבה, והתבוננה מבחוץ בדירתם המשותפת. האור הכחול של
הטלוויזיה הבהב בסלון, ויתר אורות הבית היו כבויים. תיארה
לעצמה שהוא נרדם מול הטלויזיה, והרגישה חזקה מתמיד לקראת השיחה
של חייה. פתחה את הדלת, וכשלא מצאה אותו על הספה התקדמה לכוון
חדר השינה המשותף שלהם.
פתחה את דלת החדר, הדליקה את האור, וכשראתה אותם שם, ידעה -
סבה צדק - הלב לא יכול לשקר.