היא הרימה את ראשה בכל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, לא אני לא מדבר
על דלת הכניסה אל החבילה הסביונית שבה גרה אני מדבר על דלת
הכניסה למסדרון החדרים בהם התגוררו אחיותיה. אולי הפעם, אולי
הפעם הן תסכמנה להזמין גם אותי למסיבה. היא שמעה על מסיבת
האסיד ההיסטרית שתערך ביער בן שמן. והיא ידעה שאחיותיה
מתוכננות לצאת לשם, זאת לפי הבגדים שציוו עליה לכבס ולגהץ
עבורן. אולי הפעם אם אכבס את הבגדים טוב במיוחד ואם אגהץ אותם
היטב הן תקחנה גם אותי, הרהרה.
אם לומר את האמת הדפיקות שנשמעו בדלת היו רבות וכך גם פעימות
הלב שהחסירה. הקולות שבקעו מן החדרים היו רמים ועליזים במיוחד.
אחיותיה העליזות, לסביות שתיהן, ואימן שלא טמנה ידה בצלחת, כבר
בלעו את הכמוסות שרקחה עבורן במומחיות המיוחדת רק לה, ומצב
רוחן היה מרומם.
אחרי אי אלו צעקות קללות וצחקוקים שלא העידו על שפיות גדולה
מדי הן הופיעו מבעד לדלת. מעט מתנדנדות אבל עדיין מספיק ערניות
כדי לזהות את ההבדל בינה, הרכונה על שולחן הגיהוץ, ובין השיש
עליו היה מונח בקבוק הוודקה שיצא זה עתה מן המקפיא ואדי מים
נתעבו עליו.
הן עמדו בשורה שלושתן, שתי אחיותיה ואימה ושתו מהמשקה הקפוא כל
אחת בתורה כשהן מצטטות שורה מסרט ישן שראו פעם: "מי שלא שותה
לא משתין" ומתגלגלות מצחוק לשמע הבדיחה של עצמן..."מי שלא שותה
לא משתין".
אחרי שהתלבשו בעזרתה כמובן יצאו למסיבה כשהן מתנדנדות קלות,
נכנסו אל האוטו, שאבא השאיר אחר מותו (או הרצחו זאת אין לדעת
המשטרה סגרה את התיק מחוסר קצה חוט לחקירה), הניעו ויצאו.
היא שנשארה לבדה בבית התישבה על כיסא מיואשת מגורלה המר. האם
לעולם לא יהיה טוב יותר...? הרהרה לעצמה...
עוד היא מהרהרת בגולה ובבדידות שנגזרה עליה נשמע זמזום
מהאנטרקום של שער הכניסה לחצר ביתם. היא ניגשה בעיפות אל
השפופרת: "מי שם?" "מיקו, צ'יקו ודיקו" נשמע קולם של שלושת
הבחורים ידידיה מהכיתה. אמנם ברור היה לה שהיא לא קבעה איתם
דבר ולא התכוננה לצאת בלי רשותם של אחיותיה ושל אימה.
"הן הלכו, כולן הלכו, אין פה אף אחד מלבדי" יללה בקול רועד
מבכי חנוק אל תוך השפופרת "מה אתם רוצים?"
"סבבה" נשמעו השלושה מצחקקים מעברו השני של הקו, "אפשר להכנס?"
לרגע הבליח ניצוץ בעינה הדומעת "אולי הלילה הזה הוא דווקא
הלילה שלי" התגנבה המחשה במוחה. היא פתחה להם את השער, אבל לא
לפני שפזרה את שיער ראשה ופתחה שני כפתורים עליונים בחולצתה.
את שאירע באותו לילה בו לא יצאה למסיבה איני מעיז לתאר שמא
יאדימו דפי מסכי המחשב מבושה וממבוכה.
אך את זאת אומר לכם ידידי (וידידותי):
שלוש הנשים שחזרו הביתה מהמסיבה הפרועה לא יכלו לעשות דבר יותר
מאשר לקנא בחיוך השפוך על פניה של אחותן הקטנה, שהתעוררה רק
בשעות הצהרים המאוחרות, לבושה בלבוש חווה אמנו.
ובכן, בסיפורינו הפעם אין נסיך גואל ואין מי שיציל את ידידינו
הבודדה, ואולי מוטב כך...
כי עדיפים שלושה צעירים ועוד אחת בקלחת מאשר לחשוק בהם או בה
ולקבל קדחת.
אני מודה הסיפור הוא די פרוע אך מה לעשות זוהי האמת ככל הידוע
(לי).
ולכם ילדים אומר:
אל תאמינו לסיפורי האגדה שהגדולים מספרים
כי תמיד מסתתרים בהם המון רמזים וחצאי אמיתות
אשר את פשרם תוכלו לגלות
רק אחרי שתעלו בסולם המעלות
של גיל מופלג וזקנה מבורכת
אחרי הרבה שנים של תהיות ועבודה מפרכת.