[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פאנק כרפס
/
מתרימים

פעמון הדלת צלצל.
לא ציפיתי לאף אחד, אז שיערתי שאלה מתרימים. הרגשתי נדיב בצורה
נפלאה באותו רגע, אז לקחתי בדרכי לדלת מטבע של עשרה שקלים. מי
יודע, אולי זו מטרה חשובה. לא שזה משנה משהו. הייתי תורם גם
לתוספות שכר לעובדי חברת החשמל כדי לרצות את המתרימים העצובים
האלה.
פתחתי את הדלת. מולי עמדה נערה, בערך בגילי. היה לה שיער חום
ארוך, עיניים ירוקות והבגדים שלבשה הראו שיש לה גם גוף שאין
הרבה טעם להתבייש בו. למעשה, היא הייתה בחורה נאה בהחלט.
לעזאזל, על מי אני עובד? עוד שניה והייתי מזיל ריר!
"היי מורן," היא אמרה לי.
"אה... היי?," עניתי לה בפליאה. "אני מכיר אותך מאיפשהו?"
"לא, אין שום סיבה שתכיר...," היא אמרה כשחייכה אליי, ובמידה
מסויימת גם למחצלת הבלויה שלי, שיש לי יסוד סביר להניח שהיא לא
נהנתה מהחיוך המקסים הזה כמו שאני נהניתי.
השתררה דממה למשך כשבריר שניה, הזמן שלקח לה פחות או יותר
להרים את מבטה אליי.
"אפשר להיכנס?," היא שאלה, ונתנה בי מבט מבקש, מעין מבט שבמבט
לאחור (זה יצא כך רק במקרה, אל תאשימו אותי בניסוח) קשה לי
להבין איך הצלחתי לעמוד בפניו.
"אמממ... סלחי לי, אבל... מי את?," ניסחתי את שאלתי, "אני לא
ממש מכיר אותך, את מבינה. אני לא בטוח שזה יהיה רעיון טוב שאתן
לך להיכנס."
"נו, אל תדבר שטויות, מורני!," היא דחפה אותי בקלות ונכנסה
לדירה שלי.
(מורני???)
היא התיישבה על אחת הספות בסלון שלי.
"אתה לא מתכוון להציע לי משהו לשתות?," היא שאלה.
"אה... אני חייב לבקש ממך סליחה על חוסר ההבנה שלי, כנראה שיש
לי בעיות קליטה קלות...," התחלתי לומר, מתפלא על הקלות שבה אני
מצליח לדבר עם אנשים זרים. "את, מישהי שאני בכלל לא מכיר,
למרות שנראה כאילו הייתי שמח מאוד להכיר, יודעת את השם שלי,
קוראת לי מורני, שזה כינוי חיבה שאף אחד לא קורא לי בו, ונכנסת
ללא הזמנה אל הבית שלי, ובסוף את עוד רוצה שאני אביא לך משהו
לשתות???"
"לא ביקשתי, שאלתי...," היא ענתה.
"על זה את מגיבה?," העסק בהחלט נראה לי מוזר באותו רגע. "מה עם
כל השאר?"
"אני מכירה אותך, מורן...," היא ענתה, "אני יודעת איזה בדרן
אתה. אתה מעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי. זה יכול להיות די
משעשע, אבל אתה יכול להפסיק עם זה. עכשיו אולי תציע לי לשתות
משהו?"
"אני די בטוח שאני לא מכיר אותך," עניתי לה בזהירות, "הייתי
זוכר אם הייתי מכיר אותך, באמת שהייתי זוכר... טוב, את תהיי
חייבת להסביר לי את זה."
"תציע לי לשתות לפני כן?", היא שאלה עם מבט רציני ומקסים, כמו
כל שאר המבטים שלה.
"אב... דנ...," גמגמתי, ומיהרתי להתעשת. "נו, טוב... את רוצה
לשתות משהו?"
"לא." היא ענתה ברוגע.
"אז בשביל מה... אוי, לא חשוב," החלטתי להפסיק להיאבק בה. "אני
בטוח שאני לא מכיר אותך עכשיו. מי את, תוכלי לרענן את
זכרוני?"
"אני באמת חושבת שכדאי שתפסיק עם המשחקים שלך," היא אמרה
ברצינות.
"עם המשחקים שלי?," עניתי בפליאה, "מה לעזאזל את עושה פה?"
"שיעמם לי בבית...," היא התחילה, "אז באתי אליך."
"ואיפה בדיוק נמצא הבית שלך?"
"אוי, אתה יודע איפה אני גרה... הרי כבר היית אצלי כמה
פעמים..."
"באמת? מה עשינו שם?"
"נו, אתה יודע..."
"אני נראה כמו אחד שיודע?"
"לא נעים לי לומר את זה בקול... ואם כבר מדברים על זה, בוא ושב
לידי..."
לא יודע אם זה חלום שהתגשם, לא יודע גם למה קיוויתי. קיוויתי
שכל זה היה חלום, אבל המשפט האחרון שלה העלה בי ספקות אם אני
באמת מקווה לזה.
"אני נורא מבולבל...", אמרתי, ובכל זאת התיישבתי על ידה, מישהי
שזוהי הפעם הראשונה שאני רואה, פעם ראשונה שאני מדבר איתה,
מישהי שאני בכלל לא מכיר, על הספה שלי, בסלון שלי, בבית שלי!
"לא נורא," היא אמרה, החזיקה את ידי בידיה, והשעינה את הראש
שלה על הכתף שלי.
לפתע משהו השתנה. היא קיבלה איזושהי אנרגיה ממקור לא ידוע.
"קום," היא ציוותה עליי. היא החזיקה בידיי ומשכה אותי. היא
הצמידה אותי אל הקיר. עיוויתי את פרצופי.
"אתה נראה חמוד כשאתה מוצמד בחזקה אל הקיר," היא אמרה.
"אה... תודה," עניתי.
היא משכה אותי והטיחה אותי שוב אל הקיר, גורמת לכאב עמום בגבי,
ולתחושה הבמזל-לא-כל-כך-מוכרת שרומזת שכשאני אצא סוף סוף מהמצב
הזה, סביר להניח שיצא גם חלק מהקיר איתי.
היא חשפה את שיניה וליקקה נקודה מסויימת בצווארי, גורמת לי
לחשוב שאולי היא איזשהו סוג של ערפד או משהו בסגנון.
"כמובן שאני אוהבת אותך גם בעוד תנוחות," היא אמרה, ובתנועת
זריקה פשוטה וקלילה העיפה אותי לצידו השני של החדר, כשתעופתי
נבלמת על ידי קיר שנמצא שם רק במקרה.
לא הצלחתי לראות טוב במיוחד, אבל הצלחתי להבחין בה מתקרבת. היא
התכופפה לעברי, כשפניה היו צמודות לשלי, לחיה צמוד ללחיי,
ולחשה: "לילך".
"אהההה?," היה כל מה שהצלחתי לומר.
"זה השם שלי, מורני, לילך," היא אמרה כשקמה, לא שוכחת לנשק
אותי על לחיי לפני כן. "אל תעשה צרות ותישאר איפה שאתה עד שאני
אחזור, אוקיי?"
צחקתי. לפחות בתוכי צחקתי, הגוף שלי לא היה ממש מסוגל לכך.
כשראיתי אותה צועדת, נזכרתי שכרגע עפתי לפחות 7 מטרים והתרסקתי
לתוך קיר. ואז נזכרתי שאמור לכאוב לי. ואז התעלפתי.

                                     




התעוררתי במיטתי. אני לא יודע מה קרה בדיוק, אבל שיערתי שזה
היה חלום רע. לא זכרתי ממש את פרטי החלום באותו רגע, לא זכרתי
מה בדיוק קרה. הלכתי לכיוון המטבח כדי לשתות איזה כוס מים,
כשפעמון הדלת צלצל.
פתחתי את הדלת לראות נערה בגילי, בערך.
"שלום, אנחנו מתרימים למען...," לא חיכיתי להמשך המשפט שלה.
איכשהו מצאתי בכיס הימני שלי 10 שקלים. לא היה זכור לי ששמתי
אותם שם, אבל זרקתי אותם לעברה.
"לא צריך קבלה," אמרתי, "שיהיה לך בהצלחה".
סגרתי את הדלת מול הנערה ההמומה ושתיתי את המים שלי. אחר כך
המשכתי לכיוון החדר שלי.
"מי זה היה, מורן?"
"סתם, מתרימים. ועכשיו, לילך, נוכל לחזור לעיסוקינו...," אמרתי
ללילך המקסימה, ששכבה על המיטה שלי, מחייכת, כמו תמיד. כמו
שעשתה מאז ומתמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תיקון טעות:
היה צריך להיות
"גבינה ספרותית"
ולא "גניבה" כפי
שפורסם. זאת
משום שיצירות
מסוג זה מתחילות
להסריח נורא
אחרי שמוציאים
אותן מהמקרר.



צרצר


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/03 7:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פאנק כרפס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה