העיניים שלו נסגרו לאט לאט ככה ממש לאט. הוא זז כל הזמן במיטה
לא נח אפילו לשניה. החלטתי לתת לו חיבוק בשביל שיירגע, אך
כשהנחתי את ידי על בטנו וחיבקתי אותו-הוא נתן לי מין דחיפה
קטנה שאומרת "לא רוצה מגע". קמתי מהמיטה, לא יכולתי לחשוב על
לישון עכשיו, הלכתי לכיוון המטבח והכנתי תה בטעם אפרסק
והתיישבתי על הכיסא,לא ידעתי אם לבכות או סתם לשבת ולבהות
בתקרה, בדלת, בחלון.
ניגשתי חזרה למיטה אחרי הרהורים במטבח והתיישבתי מתחת לשמיכה,
היה לי קר, הייתי ערומה וממש לא רציתי לצאת וללבוש את הבגדים
שהיו שרועים על הרצפה בפתח הדלת. אני לא יודעת למה הוא ככה
בזמן האחרון, למה הוא כזה סגור,ל מה הוא כזה כעוס. אני לא
חושבת שזאת אני אני גם לא חושבת שזה משהו שקרה. ככה הוא מאז
שסיים בית ספר זה כאילו הוא מתגעגע לשם אבל זה לא הגיוני הוא
חיכה לזה שנים.
שמתי את הכוס על הרצפה וחשבת סתם, סתם חשבתי, מחשבות ריקות, זה
היה דווקא נחמד, מחשבות מפגרות כאלה ונרדמתי.
בבוקר קמתי הוא כבר יצא וסדר לי את הבגדים על הכיסא ליד
המיטה.
התלבשתי ויצאתי והוא ישב שם ראה טלויזיה לבוש במדים, יפה כמו
תמיד, זרק לי חיוך מאולץ ואמר"הכנתי לך שוקו" אין כמו השוקו
שלו. הוא יודע שאני שונאת קפה אז הוא תמיד מכין שוקו ממש כמו
במסעדה.
שתיתי והתקרבתי אליו, התיישבתי על הספה לידו ופחדתי להתקרב, לא
רציתי להדחות ובכל זאת לא יכולתי רציתי לנשק אותו ככה נשיקה
טובה, רציתי לצחוק איתו כמו פעם. אחרי כמה דקות הוא שאל אותי
אם אני מוכנה ואמרתי לו שכן. יצאנו מהדלת ונפרדנו, התנשקנו
והתחבקנו, סתם בגלל שצריך לפחות ככה הרגשתי מהצד שלו, רק בלל
שנפרדים צריך להתנשק. לא רוצה, לא צריך, אני לא צריכה טובות.
בדרך לבית ספר שוב אותן מחשבות על מה שקרה לו, למה הוא השתנה
ומה קרה?
יום שישי הגיע, חיכיתי לו התלבשתי, התכוננתי בשבילו כל-כך
התגעגתי. כן, אני עדיין אוהבת אותו, אבל לא מבינה אותו.
שמעתי אותו עולה במדרגות, הוא נכנס עם מכנסי גי'נס וחולצת
טריקו שכתוב עליה: "LIFE IS AN ELEVATOR" אהבתי את המשפט הזה,
נראה לי מציאותי. קפצתי עליו והתנפלתי בנשיקות וחיבוקים,
התחלתי לפתוח לו את הגינס והוא עצר אותי. במבט קפוא הסתכלתי
עליו לא מבינה, רציתי אותו, בעצם רציתי אותו אבל יותר רציתי
שהוא ירצה אותי.
הוא אמר לי "בואי נשב אני רוצה לדבר איתך". התיישבנו והוא אמר
לי שהוא לא רוצה להיפגש יותר, שהוא לא אוהב אותי יותר. שהוא לא
רוצה אותי יותר. הוא אמר את זה קצת אחרת אבל בכל זאת זה מה
שאני הבנתי. נכון, זה היה די צפוי וחשבת על זה כל הזמן אבל
הדחקתי את זה לא האמנתי שזה מה שיקרה. קיוויתי שזה לא מה
שיהיה.
עמדתי שם קפואה מנסה למצוא מילים מתאימות ולא מתאימות, מילים
שיראו שאני עצובה ושלא נשברתי שהכל בסדר. ניסיתי להתנהג כמו בת
אמיתית. כמו בסרטים ואז כשהוא יצא לפרוץ בבכי עד שאני לא יוכל
כבר לבכות, אבל לא יכולתי לעשות את זה והתחלתי לבכות אמרתי לו
שאני שונאת אותו ואני לא מבינה למה כבר חודש הוא ככה חוזר
מהצבא, מזיין אותי והולך כמו אחד שמבקר אצל זונה בלי לשלם. רק
שאני באמת לא רציתי כסף רציתי אותך ולא את הזין שלך, יש עוד
כאלה. ואז כשפגשנו ניסיתי להתייחס אלי  כי אני "חברה שלך", הכל
היה כל-כך מאולץ וחשבתי אוקי אולי זה יעבור, כן כן עוד סיפור
של תמימה,שנדפקה שוב ושוב בלי לשים לב שהיא מאבדת פה את החייל
שלה, אהובה.
מה לעשות? נו אני אוהבת אותו, מפגרת שכמוני!
הוא ישב שמה בלי להגיד מילה וכל מה שלי היה להגיד זה מילים,
מילים ועוד מילים שאני לא יודעת אפילו למה אמרתי אותם ולא היה
אכפת לי. צברתי הרבה כעס ובלבול והוצאתי הכל ואז הוא שם לי יד
על הפה וקטע אותי ואמר לי שהוא מבין אותי וכל החרא הזה שתמיד
אומרים. שוב הכל מאולץ, מנסה לגרום לי להרגיש טוב. אוקי אני
מרגישה טוב עכשיו תעוף מפה, תעוף! את זה אמרתי בפנים אבל לו
אמרתי פשוט שיעזוב כי זה ממש לא רגע שאני רוצה לראות אותו.
ישבתי בחדר, חשבתי מחשבות של ילדות קטנות איך אני אתנקם בו,
להתעלם ממנו,להזדיין עם כל החברים שלו? סתם,הרי אני לא יעשה
כלום. הרי אני אוהבת אותו, אני לא רוצה לפגוע בו. אני רוצה
שהוא יחזור אלי שוב כל שישבת, שירקוד איתי, שיכין לי שוקו.
פאק, איזה פאק אני פשוט רותחת ממנו, מה הוא עשה? נפרד ממני?
רגע רגע, איך?מה?. חזרתי למציאות שניה אחרי המחשבות של איך
להתנקם בו הגעתי למחשבה שהוא כבר לא שלי. הבנאדם שהכי הצחיק
אותי בחיים, לא שלי, שהכי אהב אותי בחיים, לא שלי. נרגעתי אחרי
3 וחצי שעות, בערך.
בערב צלצלתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לבוא, הוא אמר לי שניפגש
בגן משחקים ליד הבית שלי. כשנפגשנו שאלתי אותו מה קרה? שאלה
שמרוב בילבול לא שאלתי בצהריים.
הוא אמר שהוא במין זמן כזה שהוא לא ממש רוצה חברה, להיות קשור,
רוצה סטוצים, סתם משהו קל כזה-ללא מחויבות.
קשה לקלוט את העניין אחרי שבחור נמצא איתך שנתיים וחצי בערך.
אבל, שיהיה, אם ככה הוא מרגיש עכשיו שזאת מין תקופה כזאת. סבבה
שייהנה שיהיה לו רק טוב. אני יודעת שהבנות ייהנו הוא זיין לא
רע!
כששאלתי אותו למה חודש הוא כבר מתנהג מוזר? הוא אמר שהוא לא
ידע איך להגיד לי את זה ושחברים שלו אמרו לו שזה לא יפה למרוח
אותי ככה. תודה באמת לחברים שלו! ברוך השם שיש לו אותם!
אוי המילים שלו כבר ממש לא עניינו אותו, אמרתי אוקי הלך, מה
לעשות לחפור למה הוא עזב אותי, למה אנחנו לא ביחד. ממש אין לי
כוח לזה וזה די דבילי לפי דעתי.
שבוע אח"כ יצאתי למסיבה והוא היה שם, קצת התרגשתי שראיתי אותו
שמה, הרבה דברים עברו עלי השבוע הזה בגללו, הבנתי יותר מדי
דברים, שזה ממש עיצבן אותי, אבל הגעתי למסקנה שהיא לא ממש
מסקנה כי ידעתי את זה שאני אוהבת אותו עוד, אבל אני יתגבר כן
מה לעשות? יש לי ברירה? אני לא אלחם עליו. הוא הבהיר לי יפה
מאוד שהוא לא בקטע, ואם אני יחפש זיון הוא תמיד שם בשבילי.
נוגע ללב!
אז אמרתי לו שלום עם נשיקה שגרמה לבטן שלי קצת לזוז וזהו. בזה
זה נגמר. עוד סיפור אהבה מתוק-חמוץ. רקדתי כל-כך הרבה בלילה
הזה כל- כך הרבה בלי להפסיק חוץ מלשתות לפעמים איזה קולה. לא
ראיתי אותו יותר, בכלל. הוא נעלם.
התמונה שלי ושלו ביום שהוא התגייס עוד אצלי עומדת יפה על
השידה. מסרבת להיעלם, להשבר. הזכרונות מכים בי כל פעם מחדש
והבטן שלי מתהפכת קצת פחות, אבל קורה שם משהו ויש דמעה
לפעמים.
וזה בסדר, זה אנושי.
אהבה זה דבר מתוסבך שלא ניתן להסברה אפילו ע"י החכמים, שבעצם
גם החכמים בכל מה שקשור לאהבה מבולבלים, כי כל-אחד חוזר להיות
בנאדם פשוט ושונה ממה שהוא כאשר מדובר באהבה. אין דבר יותר
מוזר מאהבה ובתור אחת שאוהבת דברים מוזרים אני מעריצה של האהבה
ובאותו זמן מתעבת אותה, כמו כולנו, אבל היא מעלה חיוך, מחממת
את הלב ושוברת את הלב ומחממת את הלב וכו'.
אז כשאני חושבת על החייל שלי, אורי, על החיבוקים שלו, על האהבה
אני מנסה לחייך ולהגיד תודה שחיוויתי כזאתי אהבה.
כי מה אפשר לעשות "LIFE IS AN ELEVATOR", וכך גם האהבה.