... ושוב אני עומדת באיזו תחנת רכבת. אחרת, אבל נראית מעט
מוכרת. הן נראות אותו הדבר, אבל כמו בכל אחת גם בזו יש משהו
מוזר. נעמדת לי על הרציף, עדיין המומה מהלמות הדלתות מאחורי,
ולפתע מסתובבת להספיק לראותה מתרחקת. זהו, עבר (רק צליל שקשוק
הקרונות באוויר עוד נותר). ואני עוד מנסה להיאחז ולהתרפק על
אותם אנשים שישבו בקרון לצידי, על אותם המראות שחלפי ממולי.
ועדיין כולי נרגשת וסמוקת לחיים, מסובבת ראשי. נבוכה. בצעדים
קטנים פונה לשירותים, שלא יראו אותי בוכה. וביציאה מן התא
חשדנית, מסתכלת סביב. אף אחד לא רואה אותך טיפשה. תסדרי את
השיער, תתרגלי לאווירה.
אנשים סביב מדברים זה עם זה. ואני משתלבת ומתעלה מעל כל זה.
עושה לי עוד כמה חברים לתחנת רכבת בחיים. ומידי פעם רכבת עוצרת
ואני מביטה כיצד מישהי מבולבלת כמוני ממנה מועדת. ואחרים עולים
על הקרון, מטפסים. חלקם כבדים עם מזוודות, אחרים קלילים, מעל
שתי המדרגות מקפצים. וכבר אני מושיטה יד לאחרת, עדינה שיורדת.
שותה איתה קפה, צוחקת ומפטפטת.

והנה השמש כבר שקעה, מאוחר ואני עייפה. נעמדת לי על הרציף, אבל
זו לא הרכבת שלי שנעצרת, זו אחת אחרת. מול השלטים המתחלפים אני
מסתנוורת, וואו כמה יעדים.
ואחת בסוף עוצרת וממולי בדיוק נפתחות הדלתות, מזמינות. ונראה
שחם שם בקרון בפנים ובאור יושבים אנשים מחייכים. ואני מתרגשת
ועולה, לוקחת נשימה אחת גדולה. מטיילת לי במעבר, בוחרת לי
ספסל. עוטפת אותי תחושה חמימה שוודאי הרכבת הזאת תיקח אותי לשם
בביטחה. ואני נרדמת וטוב לי.
מאוחר יותר הכל רועד ומשהו חורק שם. אני מקיצה בחושך, אין כבר
אור וגם בטח לא חם. מתרוצצת בקרון לבדי, יודעת שצריך לרדת, אבל
אין לי אומץ כי הרכבת עוד ממהרת.
ואז אני מוצאת את הידית, חושבת כמה זה פשוט ואיך קודם לא ראית.
פותחת את הדלת בדמעות וקופצת. בסך הכל ציפורן שבורה וכמה
שריטות, לא נורא.
ושוב אני עומדת באיזו תחנת רכבת. אחרת, אבל נראית מעט
מוכרת...

(על אהבה קשה וכואבת, שהיתה חמימה ועוטפת לכאורה אבל הרסנית
ומיותרת. על אהבה ישנה בעולם דימויים אחר, לכל דימוי משמעות
אמיתית המשתקפת בקלות בחיים---- סופה של בכיה--- נובמבר 2000)