לקריאה כשירה או מונולוג.....

כאילו משום מקום הופעת,
חיברת אצלי קצוות סתומים, נעלמים
משוואות חסרות פתרון
בסיפורייך חזרת אל הימים
בהם שיחקנו נדנדות ו"המלך אמר"
הזכרת לי איך היינו מחייכות
אל מול פניה של בובה חדשה.
אני ישבתי מולך והקשבתי.
צוחקת במקומות הנכונים. זוכרת הכל.
כמו סוכרייה חמוצה מדי מצצתי
כל פרט בסיפורי הילדות שחלקנו
ככה על כוס קפה, במפגש פתאומי.
ואת לא רצית לשמוע מה חדש
רק פיסות מהעבר להצמיד אל כף היד
לצייר מפות, סימני תעופה,
היכן היינו אז. בנות שמונה.
מצייצות כמו ציפור
מייבבות כמו הכלבים בלילה.
שרות שיר חדש ישן. ילדות.
מולך בבגרותי מיאנתי להביא
את כל מה שרציתי לומר לך
בשנים שעברו מאז.
הצצתי דרך חורי מנעולים אל הילדה
שהשתנתה עשרות אלפי פעמים
אך נשארה לבסוף אותה אחת.
את.

הזכרת לי איך היינו פעם.
על כוס קפה.
הזכרת לי ניחוחות ילדות.
כאילו משום מקום פיזרת אותם באוויר.
אני, בסך הכל, רציתי להגיד לך
כמה מילים על ההווה.
לשאול מדוע את בוחרת
לבוא רק לעיתים רחוקות.
אולי יכולת לתת לי
להוציא את הכעס. על הניתוק.
הרי רצית שנישאר תמיד
חברות בנפש.
איך אמרת אז, חברות לנצח.

פתאום על כוס קפה את זרה לי,
מוזרה לי, לא מבינה אותי.
לא מבינה שלא רציתי להיזכר במתיקות
של ילדותנו.  כי היא, בהווה, רק בהווה,
מכאיבה לי אלפי חתכים אדומים בין הברך לשוק.
ביקשתי להגיד לך כמה מילים
על שיחות שנותקו עוד לפני שנענו.
ואת, רק סיפורי ילדות היו שגורים בפיך.
בבית הקפה, שתי בחורות חצי נשים חצי נערות.
נזכרות.
כל מה שביקשתי לשאול הוא
למה רק הפעם? במפגש אחד,לא יוצלח,
הרי לא ביקשתי שתזכירי לי.