ילד מאושר שאהב את החיים,
ילד שהקריב מעצמו למען אחרים.
ילד שהלך, דמעות של אם,
הכל בפנים עמוק בלב: שכול, בכי, כאב ומר,
אך למרות הכל כבר מדיי מאוחר.
לאן הם הולכים?
לחלקת אדמה.
קוברים עימם כל זיכרון, והכל, לשם מה?
קשה לעכל, צריך לזכור,
הוא הלך מקור האור.
החיוך המתוק, התמימות, החום בעיניו, האהבה הקורנת,
שום נחמה אינה עוזרת!
בלב שבור ללוות בדרכו האחרונה,
להיזכר בצעד הראשון, בשן, במילה הראשונה.
לדעת שאולי מלמעלה הוא מסתכל,
ויודע שאנחנו כואבים עליו, שקשה, שמסרבים לעכל.
מאחורי כל פרח יש סיפור עצוב,
שני הורים, אולי משפחה, יושבים, נזכרים בלב שבור, כאוב.
ובלי להבין אפילו למה ומדוע...
יודעים בלב שלא יכול להיות יותר גרוע.





שיר ישן.... שכתבתי ביום הזיכרון, פעם.... כשהייתי קטנה.
ונזכרתי בבן דוד שלא הכרתי, רק מתמונה, אילן שנהרג, לזכרך!