אני רק רוצה שקט. לא להפריע לעצמי יותר. לתת לי מנוחה. לנסות
לעשות כל יום משהו אחד טוב כדי להיות בנאדם קצת פחות רע.
ויש לי שקט מכולם אבל רעש מעצמי. בתוך כל הלבד הזה שלי- אני
מפריע לי מאוד. מי שהיה לי כבר מזמן איננו. מי שכמעט היה לי
כבר מזמן ברח. נשארתי רק הרגל רע של מעט מאוד אנשים שעדיין
צריכים להגמל ממנו. וסופו של כל הרגל רע להעלם. רובם כבר
הצליחו. יש שהחליפו בבחורות. יש שהחליפו בטיסה ארוכה לשומקום
ובחזרה. ויש אחת שאפילו החליפה אותי בהרגל רע אחר כמעט כמוני.
ואין לי שקט אפילו כאן לבד. ולא משנה כמה רחוק אני בורח, ולא
משנה כמה אני מנסה לא לראות- זה עדיין אני שם מולי במראה. ויש
לה הרגל מגונה כזה להגיד לי תמיד את כל האמת. ואני מעולם לא
ביקשתי את האמת, וגם לא סיפרתי אותה בעצמי. ולעצמי. ואולי זה
קצת ילדותי אבל קשה לי.
ששום מקום לא מרגיש פתאום כמו בית. שהקירות שמסביבי שקופים.
שאני שקוף. וכשאני פותח את העיניים בבוקר אני מכריח את עצמי.
בלי סיבה רעה, אבל גם בלי אחת טובה. כי כל אחד צריך סיבה אחת
קטנה כדי לחייך ולי כבר אפילו אין עכשיו תירוץ.
אבל עכשיו כשאני מדבר כבר רק לעצמי ומקשיב רק לשקט שאין לי-
אני יודע שזה מה שיש. שזה לא עומד להשתנות. זה אני. ההרגל הרע.