בפעם הבאה שבא לי לבכות, כשהדמעה מתמקמת בזווית העין. בפעם
הבאה, אני מחכה לחורף.

הייאוש, התסכול, המצב ומה לא...
כל אלה הביאו אותי למירמור עמוק, לדיכאון.
לא חסרות סיבות לבכות בחיים האלה, בארץ הזאת.

הייתי חייב לשחרר קצת לחץ ויצאתי החוצה לרחוב, לרוח, לגשם.
הדבר האחרון שרציתי זה שאישתי והילד יבואו לנחם אותי וינסו
להניא אותי מהדיכאון. יש לי זכות מלאה להיות בדיכאון ולא
התכוונתי לתת לאף אחד לקחת לי אותה.

במפגש הראשון עם הטיפה הראשונה של הגשם הרגשתי את כאב הראש
שמשחרר את הדמעות מעיניי. כאילו רק חיפשו טריגר לצאת. טמנתי את
ידיי בכיסיי, כופפתי את העורף והתחלתי צועד לתוך הטיפות.
אם מישהו יראה אותי בוכה פה, הוא לא ירגיש.
מעבדה ביולוגית לא תדע להבדיל בין דימעותיי לטיפות הגשם.

הרגשתי חופשי להתייפח וזה עשה לי כל כך רע, זה עשה לי כל כך
טוב.

פנסי הרחוב הדגישו את קווי המתאר של הגשם באורם וציירו תמונה
חורפית ויפה. הרמתי את פני לשמיים ונתתי לטיפות להצליף בי. פי
נפתח והזמין את הטיפות להיכנס ולבקר. הטעם הנקי הזה התפשט בחלל
פי והזרים בי אנרגיות חדשות.
הבגדים שלי כבר היו ספוגים, והמים הפכו את גרביי לעיסה בין
אצבעות רגליי. עד עכשיו זה לא הפריע לי.
כנראה שחייבים להתנקות כדי להתמלא מחדש. אחרי שהתמלאתי כולי
מים, פתאום רק עכשיו הרגשתי את זה.

אני מקווה שעד החורף הבא לא תהיה לי סיבה לבכות.


בהשראת שורת הפתיחה בשירה של מזי כהן 'מעברים'.