השעה כבר 2:15 ואני עדיין ערה, לא חושבת על כלום, סתם צופה
בטלוויזיה בתכניות מטומטמות, מנסה להתעלם מהעובדה שב6:00-
בבוקר אני כבר צריכה להתעורר וללכת לבי"ס.

הגיעה השעה 3:00, שעה עגולה. אפשר לכבות את הטלוויזיה ולנסות
למצות את השלוש שעות האלה, אולי אפילו לחלום איזה חלום חביב.
רק שאז קורה מה שתמיד קורה, אני שוכבת במיטה, בחושך, הכל שקט
חוץ מפסיעות רגליו של החתול במסדרון מחוץ לחדרי. אני כבר לא
זוכרת איך נרדמים. צריך לנקות את הראש ממחשבות, לא?

השעה כבר 4:00. אני מבינה כבר שאין טעם, שעדיף שאשאר ערה כבר
עד הבוקר, שעתיים שינה פשוט יעשו אותי יותר עייפה. אני קמה
מהמיטה, מתיישבת מול המחשב שבחדרי ומדליקה אותו, מקווה שהפעם
הוא לא יעשה בעיות, שיידלק מיד. לשם שינוי, אני יודעת למה אני
לא מצליחה לישון הלילה, בגללה.

השעה 4:05. אני נכנסת לאינטרנט, מוציאה מתיק בי"ס את היומן
שלי, ומקלידה את הכתובת שמופיעה בדף האחרון שבו, למחשב. האתר
נפתח, אני קצת מאוכזבת, חשבתי שתהיה תמונה גדולה שלה, של
הפרצוף העגלגל והשמח שלה, של החיוך הענקי שתמיד עטף את פרצופה,
ציפיתי שלפחות יהיו הרבה אנשים שכתבו איך הם אהבו אותה, וכמה
שהיא תחסר. יש מספר קטן של הודעות, כמה חברות ועוד איזה ילדה
שהביע השתתפות בצערנו על האובדן. עלוב. אני נכנסת לקישור
הראשון.

אני קוראת בדקדקנות את כל מה שהיא כתבה על החברה הטובה כל כך
שלה, אני בוכה, מרגישה שאין לי זכות, מנסה לנתח בהגיון את
הסיבה, הרי לא היינו קרובות. זה גם לא מכעס על ערבים, ולא מתוך
פחד שזה יקרה גם לי. אולי אני בוכה כי זה חבל, כי לא מגיע לה,
כי היא בכל זאת הייתה בעלת משמעות בשבילי, אולי... האתר הזה לא
היה מאכזב.

השעה כבר 5:00. אני כותבת בספר האורחים של האתר, כל מיני
מילים שהתחברו להם יחדיו בזמן שכתבתי, בלי לחשוב מראש. הכל
קיטשי, טיפשי. כל מיני שטויות על זה שהיא לנצח בלבנו. אבל היא
לא בלב, היא במוח, בתודעה, מה שקרה לה שינה את כולנו לנצח, הכל
לא יהיה בסדר, העולם שלנו יהיה פחות שמח, והחיים לא יחזרו
לסדרם. אם ככה אני באמת מרגישה, אז למה יש לי את הצורך לכתוב
דברים מעודדים? מישהו באמת מאמין לתקוות השווא הללו?!

אני עוברת לקישור הבא מהאתר הראשון. יש תמונות של פינת
הזיכרון שנבנתה ליד תחנת האוטובוס שנהרסה לחלוטין. נרות
זיכרון, תמונות של טל, כל מיני דברים שאנשים כתבו על האבנים של
החומה באותה פינה. אני רואה את השורה מהשיר "איש קש", שוב
מתחילה לבכות, זה כל כך נכון... ועוד פעם כשאני קוראת את מה
שאמא שלה כתבה. כל כך הרבה עצב. אני מסיימת להסתכל על כל
התמונות באתר, מפריע לי שכל התמונות מנציחות את השלב של אחרי
המוות שלה, ולא את החיים שלה. אבל ככה הוא רצה לבנות את האתר,
אם זה מה שעוזר לו להתמודד, אז מי אני שאשפוט...

השעה כבר 6:00. איך הזמן עבר כל כך מהר, היו המון תמונות באתר
הזה. אני מכבה את המחשב ומתארגנת לבי"ס. יוצאת לתחנת האוטובוס.
כבדות מלווה את כל צעדיי.

השעה 7:00. הגעתי לבי"ס, פינת הזיכרון הבית-ספרית נארזה כבר
לפני שבוע, אפילו את הנרות בכיתה שלה כבר לא מדליקים יותר.
כולם מחייכים וצוחקים, כמו פעם. לא מדברים על זה יותר, לא
מדברים עליה. אני מתעצבנת על עצמי, למה אני לא יכולה להיות
באבל באותו זמן כמו כולם, למה זה רק מכה בי שלושה שבועות מאוחר
יותר?! עכשיו כבר לא באים אחד לשני ומחבקים חיבוקים של תמיכה
כמו אז, עכשיו זה כל אחד, שיתמודד עם צערו לבדו. לפחות ככה זה
במעגל היותר מרוחק ממנה.

השעה 8:00. הכל באמת חזר לקדמותו: המורים מלמדים, הילדים
צוחקים, הפתקים בין השולחנות עוברים, בסלולרים אנחנו כולנו
משחקים, אבל המחשבות בראשי נודדים אליה בכל יום מן הימים.

זה כבר לא משנה מה השעה, ככה זה כל יום, וכל שעה. המוות שלה,
במקום להשאיר חלל ריק, השאיר אותי עם מיליון מחשבות שאין לי
זמן וכוח להתמודד איתן כי אין מספיק שעות ביממה ואני כבר עייפה
מחוסר שינה.