[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ין רד
/
הסקרנות הרגה את...

  "הי, אמא. הי, אבא." שמעתי את הקריאה מפתח הבית.
  "הי, חמודה" אמרתי לה כשיצאתי לקראתה מהמטבח. היא הלכה
לקראתי עפם הידיים מאחורי הגב.
  "מה קרה לך בידיים?" שאלתי אותה.
  "מה?" שאלה בהפתעה. "בידיים? כלום. זה... סתם. נוח לי ככה."
אמרה מבולבלת קצת.
  "אמילי, תראי לי את הידיים שלך." אמרתי לה, נותנת לה
הוראה.
  "תעזבי את הידיים שלי, הכל בסדר אצלי." צעקה ורצה למעלה
במדרגות מעבירה את ידיה קדימה כדי להסתיר את מה שהסתירה.



  "הי, חמודה. איך היה בביה"ס?" שאלתי אותה כששמעתי את הדלת
נסגרת. מיד, כמו מתוך ריפלקס, העבירה את ידיה אל מאחורי גבה.
  "אמילי," אמרתי וישבתי ישיבת צפרדע כדי להיות קרובה לגובה
שלה. "אם יש משהו כלשהו לא בסדר, אני רוצה שתדעי, שאת יכולה
לספר לי עליו. בסדר? מה שלא יהיה - זה לא יכול להיות כל כך
גרוע." אמרתי לה בקול שקט ומבין.
  "אני בסדר אמא, באמת. אני פשוט קצת עצובה כי אני נזכרת
באנני." אמרה ורצה במעלה המדרגות לחדרה.
    אני? למה נזכרה באנני? אחותה מתה לפני 3 וחצי שנים. אמילי
היתה רק בת שנתיים וחצי כשזה קרה. אולי ההתחלה בביה"ס מקשה
עליה קצת.



  "אמילי, רדי לכאן בבקשה." קראתי לה מהסלון. כמו בכל יום
בשבועיים - שלושה האחרונים, היא רצה למעלה, מסתירה ממני את
הידיים שלה. לאחר שיחה עם בעלי החלטנו לעשות משהו. שיחה זה
תמיד רעיון טוב כדי לנסות ולפתור בעיות.
  "מה קרה, אמא?" שאלה בקול תמים. מסכנה. בטח לא מבינה בכלל
מה קורה לה.
  "אני רוצה שתראי לי את הידיים שלך, בסדר, מתוקה?" שאלתי
אתה.
    היא הסתכלה עלי במבט מסכן והושיטה לי את הידיים שלה
קדימה. היא החזיקה שם מכתב. מה כל כך מיוחד במכתב הזה, שהיא לא
יכולה להראות לי, לאמא היחידה שלה?
    לקחתי ממנה את המכתב והתחלתי להקריא אותו בקול רם.
"לקורא המכתב.
ברגע בו תקרא...- "
    לפתע , חטפה אמילי את המכתב מידי ורצה במעלה המדרגות,
לחדרה.
    לא יכולתי לעמוד בסקרנות הזאת. משהו עובר על הבת שלי, הבת
השניה, ואני לא מסוגלת להבין מה זה.
    בלילה, בזמן שלא שמה לב, התגנבתי לחדרה ולקחתי את המכתב.
    התחתי לקרוא.
"לקורא המכתב.
ברגע בן תקרא את המכתב... תמות."
כמה מגוחך, חשבתי לעצמי. למות. נו, באמת. אני.. לא יכולה ל..
למות סתם... ככה. אמרתי, בזמן שחשתי בשינוי הבלתי הפיך.



  "הי, מותק," שמעתי אותו קורא לי .
  "הי, יקירי." קראתי בחזרה.
  "מה יש לך מאחורי הגב?" שאל כשראה שאני מסתירה את ידי
מאחורי הגב.
  "שום דבר מיוחד. זה... כלום."
  "תני לי לראות את הידיים שלך." אמר והתקדם אלי.
    אתה תראה אותן. חשבתי לי. בקרוב. כן... בקרוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוזה שמוזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/3/03 4:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ין רד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה