"למה תמיד אגדות מתחילות במילים "היו היה פעם"? למה תמיד חייבת
להיות נסיכה או סתם איזה אישה מדהימה ביופיה שאיזה נסיך מדהים
מתאהב בה? למה הכל מדהים באגדות והעולם פשוט מושלם? נכון תמיד
יש את האיש הרע שמנסה להרוס,להרוג,לשחוט להשמיד את העולם אך
הגיבור מציל בשניה האחרונה את העולם ואת אהובתו המדהימה.
והמשפט סיום תמיד אומר משהו אופטימי,שמח שנותן חיוך על הפנים
אחרי שבמשך כל העלילה חשבנו וחששנו לגיבורינו יפה התואר". שאלה
דנה את ד"ר פרידמן הפסיכולוגית שלה מזה שנה.
דנה היא נערה שלומדת בכיתה י' שלפני שנתיים התאשפזה במחלקה
להפרעות אכילה והם לא רצו אותה שמה והיא גם לא רצתה אותם-אז
היא לא נעלבה.
ד"ר פרידמן ישבה כל הכיסא הפרחוני שלה והסתכלה על דנה בחיוך
ואמרה: "דנה דנה זאת אגדה,פנטזיה. שתמיד יש בה אותם מרכיבים
גיבור,רשע,אהבה,יפת-תואר,נסיכים,אבירים,מלכות וכו'. כמובן שיש
מוסר השכל שלפעמים הוא טיפשי כמו הרבה דברים בחיים ולפעמים הוא
נחמד ומעודד. בעיקר אגדות אומרות לנו שאנחנו נתגבר על הכל
בחיים אם הרבה רצון ואהבה ונכון כמה אפשר לטחון את הנושא הזה?
הרבה דנה הרבה. זה כיף לקבל חיזוק,זה כיף לנו לשאוף למשהו.
וזאת אגדה סיפור שבה לחזק אותנו שוב ושוב אם אותו מסר כל
פעם,סיפור קיצי על אהבה אמיתית,סיפור שאין לו סוף אך תמיד אותו
מבנה. ובסה"כ אגדה מביאה לנו דמויות מהחיים שלנו רשע,גיבור,נפש
תאומה. לא הכל אנחנו מקבלים בחיים ולא הכל אנחנו צריכים אפשר
להסתדר אם חלק מהמרכיבים,תמיד אפשר דנה."
דנה הנהנה היא לא הבינה איך ד"ר פרידמן תמיד מוצאת תשובה לכל
דבר גם אם היא מפגרת מאוד. תמיד איכשהו לקראת סיום היא מביאה
אותה במשפט מסכם מפציץ כזה,חכם כזה,שדנה מוצאת בו נחמה שנותנת
לה מין אנרגיה מוזרה כזאת.
מאז שהגיעה לד"ר פרידמן ,לפני שנה וחצי בערך,דנה השתנתה. היא
הפכה מילדה מתוסכלת, שבורה, אבודה לילדה עם בטחון בעצמה לא
גבוה מדי אבל היא מסתדרת היא לא נותנת שידרכו עליה יותר,היא
שבורה אבל היא יודעת לשלוט על זה,היא מתוסכלת מהעבר אבל יודעת
שהעבר זה היסטוריה וההווה זה מתנה. היא רק לא ידעה אםה יא
יכולה לסבול עוד רגע אחד של בכי או סתם שברון לב. היא מפחדת
מבגידה,מנגיעה,ליטוף,מפחדת מדיחוי,מפחדת להתאהב מחדש בחיים.
יום אחד אחרי הצהרים בדרכה חזרה מבית ספר שחיכתה בתחנת
האוטובוס,היה עוד ילד איתה בתחנה בערך באותו גיל,לפחות ככה הוא
נראה,דנה שישבה לידה בתחנה לא יכלה שלא לישם לב אליו,הוא הקסים
אותה. אחרי כמה דקות הוא שאל אותה מה השעה היא אמרה "אחד וחצי"
בקול צרוד ושקט. "שיט" הוא אמר. דנה הסתכלה עליו מהצד כזה
ובאומץ רב שאלה"מה קרה?" הוא הסתכל עליה והיא הפנתה קצת את
מבטה היא לא אוהבת שמסתכלים לה ישר בעיניים זה מביך אותה."אני
צריך להיות בבית עוד חצי שעה אמא שלי תהרוג אותי,תשחוט אם אני
לא שם". דנה לא ידעה איך להגיב מה אם היא תגיד את המילה הלא
נכונה ובכל זאת היא אמרה"אמא שלי אולי תבוא לאסוף אותי אז ניקח
אותך אם אפשר,איפה אתה גר?" ברחוב השושן הוא אמר. דנה הכירה את
הרחוב ואמרה אן בעיה הוא הסתכל עליה במבט מכיר תודה ואמר"תודה
תודה את מצילה חיים". הם ישבו שם רבע שעה עד שאמא של דנה הגיעה
ולקחה אותם הביתה אחרי רבע שעה. באוטו הם לא דיברו הרבה אך
כשירד מהאוטו אמר תודה ואמר לדנה "נתראה בסביבה" עם חיוך שדנה
כבר נכבשה על ידו. אמא של דנה שאלה "נו מי זה? חבר?" דנה משמלא
רצתה לדבר על זה עם אמא שלה הם לא בקשר הכי טוב אבל מה שכן הן
אוהבות אחת את השניה רק כשכל אחת מנסה להתמודד עם הכישלונות של
השניה ללא הצלחה. "סתם ילד מהתחנה שדיברנו קצת שחיכינו" אמרה
דנה לנסות לא לחייך אולהסתכל על אמה. כשדנה חזרה הביתה היא
עלתה לחדרה ופשוט לא יכלה להפסיק לחשוב על הילד
הזה,רועי,קוראים לו הוא בכיתה י"א גדול ממנה בשנה עם ראסטות
עיניים גדולות וחיוך מדהים!!!
באותו יום היתה לה פגישה עם ד"ר פרידמן היא סיפרה לה הכל על
רועי,בבילבול ואי הבנה היא פחדה שהיא התאהבה. ד"ר פרידמן
הצהירה בקול "אולי התאהבת  יכול להיות,את בנאדם מה את רוצה?
חיכיתי שתבואי ותספרי לי על בחור חדש. את צריכה את זה ויותר
חשוב את רוצה את זה. לכי על זה. כל הכבוד שיזמת לקחת אותו
הביתה ונפתחת טיפה נו קרה משהו? לא יצא לך להכיר ילד חדש
ואנשים חדשים זה תמיד טוב." דנה לא רצתה להקשיב היא היתה
איפשהו אחר בעולם משלה,במין חלום נעים שכזה,אגדה. ד"ר פרידמן
חיזקה אותה כמו תמיד עם מילות הקסם שלה והיד המנחמת ואמרה לה
לקראת סיום "את יודעת דנה,את כבר שנה וחצי אצלי ויש בך שינוי
בהכל אין מה להגיד,את אחרת,שונה,אני אוהבת להסתכל עליך
עכשיו,את כבר לא סתם גוש עצמות שמסתובב עם מטען את יותר
חופשייה,הנה ההזדמנות שלך לחזור לשיגרה שוב,להתחבר עם
בנים,להיות איתם. לפרוץ את המחסום הזה שלך ולראות מה מסתתר
מאחוריו ואלי זוהי הזדמנות. זה נשמע לדנה הגיוני היא רק לא
ידעה איך היא תראה את רועי שוב אם הוא לא יהיה שוב באותה תחנה.

יום אחרי זה,דנה הלכה לתחנה והתפללה לראות את רועי יושב לו
ומחכה בקוצר רוח לאוטובוס. כאשר התקרבה היא ראתה אותו,את אותו
ילד מדהים. היא הרגישה מגוחכת כאשר פעימות ליבה התחזקו. היא
בתקרבה והוא שראה אותה צעק "היי מה קורה? קיוויתי שתבואי,אחרת
חצי שעה פה לבד? אני יתחרפן". דנה חייכה ואמרה"הנה אני!" הם
דיברו על בית ספר,לימודים,בגרויות דנה נהנתה כל כך. כשעלו
לאוטובוס המשיכו בשיחה ופתאום משום מקום רועי אמר לה" את יודעת
את אחלה של ילדה,קצת ביישנית אבל שטויות מי לא?! בעצם...יש
הרבה לא ביישנים יותר מדי! איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך
במועדונים?" דנה עיקמה קצת את פניה ולא ידעה מה להגיד היא לא
תספר לו שחצי שנה היא היתה בבית חולים ואז נכנסה לדיכאון אחרי
שעברה טראומה בחייה ומועדונים לא ממש היה בראש שלה אז. "אז היא
אמרה לא יודעת,אני יוצאת למועדונים,אולי לא הרבה אבל אני שמה."
רועי חייך שוב.דנה התעה מה הוא מחייך כל הזמן-החיים כל כך יפים
בשבילו מה העניין? ובאותו זמן היא הרגישה מוזר כל פעם ששלח
חיוך לעברה. כשירד היא הסתכלה אחורה איך הוא הולך? לא שזה
עניין אותה ההליכה שלו הוא עניין אותה יותר מדי!
שבועלאחר מכן,רועי אמר לה שהוא רוצה לראות איפה היא גרה פעם
אחת. היא לא ידעה איפה לקבור את עצמה כאשר הוא שאל אבל היא
אמרה כן,לא רצתה להעליב. הוא הגיע,מרשים כתמיד,החמיא על הבית
והתיישב על הכורסה הם שקעו לשיחה עמוקה,עמוקה שדנה כל כך שמחה
שהוא פה איתה.כשהלך הוא נתן על נשיקה על הלחי והיא הסמיקה כמו
עגבנייה (ויותר...) היא הבינה שהיא התאהבה והפעם היא הרגישה
פחות פוחדת מאשר בפעמים האחרות. יום אחד ד"ר פרידמן החליטה
שהיא מדברת עם דנה על "אינטמיות" ככה היא קראה לזה אך דנה ידעה
שהיא דיברה על סקס או סתם חירמונים. ד"ר פרידמן שאלה אותה המון
שאלות מביכות,והבהירה לה שאין מה לפחד מנשיקה,חיבוק או סתם מגע
זה טבעי גם אם אנחנו לא זוג רשמי דברים כאלו קורים" זה גיל
ההתבגרות,הורמונים וכל שאר הקלישאות הנכונים האלה.
ביום שלאחר מכן,דנה לא ראתה את רועי בתחנה וגם לא למחרת. היא
התקשרה אליו והוא לא ענה. אחרי שבוע הוא התקשר והסביר שהוא היה
בדיכאון קצר ולא דיבר עם אף אחד ושהוא רוצה להיפגש איתה. דנה
הסכימה בשמחה כאר הוא הגיע דנה מיד ראתה שמשהו קרה. הוא התיישב
וסיפר לה שהוא בריב מאוד קשה עם ההורי שלא כי הם אנשים מאוד
לחוצים,מאורגנים ושאופים לשלמות דנה הרגישה רוגז על הוריו איך
אפשר לבקש לשלמות ממישהו שהוא מושלם? ואין הרבה כאלו!!
היא גילתה עוד צד של רועי שהיא לא ראתה עד עכשיו צד
כעוס,עצוב,מאוכזב היא קצת התעצבנה אבל התנחמה בזה שהוא אנושי
יותר ממה שחשבה היא הייתה אצל הרבה פסיכולוגים במשך השנים
והבינה שרועי הסתיר את עצבותו ע"י חיוך מקסים שעדיין צץ כשהוא
ישב שם על הספה בעינים עצובות. כשהלך היא נתנה לו חיבוק ולחשה
שיהיה בסדר שלא ידאג ושהחיים הם יותר מהורים. היא ממש לא הבינה
למה היא אמרה את זה,הרי זה ברור מאליו והיא הרי יודעת את זה
הכי טוב. אז היא הסתכלה עליו ואמרה לו "תראה את יכול לבכות
עכשיו,לצעוק,להשתחרר אבל אף פעם אל תשכח שבכל פעם שאתה עצוב
הכי חשוב זה לנשום חזק,לא לאבד את הנשימה. ולא לאבד שליטה...זה
יעבור מחר יום חדש. תעבוד ע"פ המשפט הקיצי ביוצר מה שהיה היה.
לעבר יש השפעה אבל מה שחשוב זה ההווה שהוא מתנה".
היא תמיד אמרה לאנשים שההווה הוא מתנה ככה זה שקרובים למוות
במשך שנה עד שהיא הגיעה למחלקה להפרעות אכילה שמה הצילו את
חייה ויותר מכל הצילו אותה מהמערבולת שאליה נקלעה בתור
אנורקסית. רועי הסתכל עליה וחייך ואמר לה שהיא מדהימה ושהיא
עוזרת לו נורא תפס אותה חזק והצמיד לה נשיקה בפה. באותה רגע
היא לא ידעה מה קרה ולא היה אכפת ה היא נשקה לו בחזרה ובמשך
כמה דקות הם עמדו שם מחובקים ומתנשקים. כשהפסיקו,חייכו
בביישנות ונפרדו בלי לומר מילה. יום אחרי זה רועי בא שוב ואותה
נשיקה חזרה על עצמה. כשדנה הגיעה לד"ר פרידמן היא אמרה לה"נו
אז את מרגישה בתוך אגדה?" דנה הסתכלה עליה במבט ממזרי ואמרה
"אממ אגדה אולי. יכול להיות.אני די מבולבלת אבל אני תמיד כזאת
ככה שזה לא חדש. אני מרגישה שונה.טוב כזה.ואני לא אוהבת את זה
אני מחכה למלפצת הרעה או הרשע שיביא ויקלקל לי את החגיגה". ד"ר
פרידמן חייכה ואמרה לו בקול רגוע יותר מתמיד "דנה דנה זה שאת
מבולבלת כמו שאמרת,לא חדש. אבל זה שאת מפחדת שמישהו יקלקל לך
את הטוב שלך,את האושר שיש לך עכשיו. זה כבר טוב. אף אחד לא
רוצה שדברים טובים יגמרו.אבל אין מה לעשות גם זה נגמר לפעמים
או נשאר אבל משתנה. אבל כמו שאמרתי לך פעם הרע והטוב זה דמויות
מהחיים והם באים לפעמים לביקור.הם יכולים לבוא בכל מיני צורות
צריך לדעת להילחם בהם,ולהעיף אותם לעזאזזל לאיים עליהם שלא
יחזרו,לשלוט בהם." דנה פרצה לדבריה ואמרה "רועי ואני לא בדיוק
חברים,אנחנו סתם ידידים שהתנשקו כמה פעמים ו..ו..זהו". אתה
רוצה יותר מזה?" שאלה ד"ר פרידמן כבר ידעה את התשובה. דנה אמרה
"אני לא ידועת אני מפחדת לקלקל משהו טוב". שוב המשהו טוב הזה
שמפחדים שייעלם במפתיע. "צריך לנסות,לקחת סיכונים אני בטוחה
שרועי יקשיב לך בסבלנות גם אם תשובתו תהיה אחרת ממה שרצית".
כדנה קמה לדלת ד"ר פרידמן אמרה לה"דנה אין דבר יותר יפה בחיים
מאשר החיים כל הדברים שקורים לנו בהם,ואיך דברים משתנים,ואיך
אנחנו משתנים. זה קסום זה מדהים!". דנה לא ממש הסכימה עם זה לא
כל המ שקורה בחיים זה יפה. אבל כל דבר שקורה בחיים עוזר,מלמד
במשהו. כד"ר פרידמן שמעה את מה שאמרה דנה היא פתחה את עיניה
וואמרה "נכון.את צודקת.אז לכי לרועי ותלמדי עוד משהו ממה
שנקרא:שיעור בחיים."
כשדנה נפגשה עם רועי היא היתה הלחץ וחשבה לוותר אבל בראש עברו
לה סרטים ומילים של ד"ר פרידמן. והיא המשיכה בתוכניתה. כשרועי
התיישב על הכורסה היא אמרה לו" רועי,תקשיב אנחנו כבר הרבה זמן
ככה נפגשים וזה-אני לא ממש יודעת אם יש לנו שם אתה יודע...מה
אנחנו?" רועי נראה קצת בהלם אבל ענה כמו גיבור "אנחנו דנה
ורועי אנשים שאוהבים להיות ביחד,כי אין מה להגיד אנחנו סבבה של
אנשים! ידידים טובים,הייתי אומר" אויש מכה. דנה לא ציפתה לזה
ידידים זהו? זה מה שהיא בשבילי.היא לא ציפתה שהוא יגיד שהיא
אהבת חיייו וכל פעם שהוא נושק לה הוא מסתחרר מהטעם שלה או
משהו,זה קצת היסחפות.אבל היא רצתה אהבה בחזרה כמוש היא מרגישה.
הוא התקרב אליה ואמר "דנה,את אחת מהילדות הכי מדהימות שפגשתי
אי פעם אבל אני לא רוצה חברה,כרגע,אני לא רוצה לפגוע בך".
דנ קצת נפגעה אבל היא הבינה.הבינה טוב מאוד. שהאגדה שלה אולי
לא תהיה סיפור אהבה,ואולי לא כל הדמויות יהיו משלמות,ואולי היא
לא תחיה עם מישהו עד סוף חייה בואשר ועושר. אבל היא לפחות יצרה
סוג חדש של אגדה שבה יש חברות אמת עם אהבה ואיכפתיות.
ודנה ורועי נשארו חברים והוא יודע הכל עליה והיא עליו,הוא יודע
על ההפרעות אכילה,הנפילה,הבריחה,ההורים שגמרו אותה,העליות
והירידות,חוץ לארץ,החברים,הנצלנים,השקרנים. וכל אותם
האנשים,הרגעים הרכיבו את דנה. גם היא יודעתעליו הכל
ההורים,האחים,המוות,המחשבות שנעלמו.
היום זה כבר יום חדש ודנה יושבת בכיסא אצל ד"ר פרידמן ומספרת
לה על העוגה שהכינה אתמול ואיך שבשלנית לא יצא ממנה. ובסוף
הפגישה משאירה דנה פתק לד"ר פרימן שתקרא רק אחרי שתלך ושם היא
כתבה "את יודעת פעם אמרת לי שאגדות זה משהו שבא לחזק אותנו,לתת
חיזוק בפנים,בתוכנו. שזת פנטזיה,סיפור בלי סוף. ושתמיד יש אותם
מרכיבים. אז לא ממש הסכמתי עם זה ואמרתי שכמה שהז מלים יפות
שעודדו אותי לזמן קצר,זה לא נכון,היום אני מבינה שפנטזיות זה
דבר שיכול לקרות אם רוצים או להשאיר את זה בתור חלום מתוק
בלב,בפנים. לי יש יותר מדי פנטזיות שאני שומרת לעצמי,לעתיד
שהוא סוד בשבילי ובשביל כולנו בעצם. אבל מה שכן אני חושבת
שהחיים זה אגדה אחת גדולה של כל מיני סופרים,חלק רעים,חלק
טובים,אך כמו שאמרת לכולם יש אותם מרכיבים כי מה לעשות חייבים
את כולם בסיפור אחרת יהיה משעמם נורא! אז מה שאני מנסה להגיד
שתמול קראתי אגדה ונזכרתי בשיחה שהייתה לנו פעם שכל כך
התעצבנתי שהכל שם כל כך נחמד ויפה. וזה נכון. אבל החלטתי
שדברים כאלה לא קורים רק באגדות אלא גם בחיים שלנו. כי יום אחד
מישהו יספר את סיפור חיי והוא ייגיד את כל האנשים הרעים
והטובים שהיו בחיי ולמרות שאני לא יודעת את הסוף של הסיפור
עוד. אני יודעת,שבאושר אני אחיה,עושר אני רוצה אבל גם בלי זה
אני אסתדר והעיקר אני רוצה שתמיד אבל תמיד-יהיו אגדות בסביבה
כי זה נחמד לקרוא את החרא הזה,הפנטזיה,של אנשים אחרים. אז בכל
מקרה רק שתדעי שאת חלק גדול באגדה הקטנה שלי,את
הגיבורה,האבירה,שחסמה את המלצת כל פעם שהיא נקשה על הדלת ולך
אני מודה באהבה גדולה אני דנה,נו טוב,שיהיה,זאת בסה"כ
אגדה,ממני דנה הנסיכה הקטנה שעמדה במגדל בוער ואת זאת שכיבית
את השרפה.תודה!