ג'יל שנאה.
היא שנאה את הקופאית שעשתה איתה קרב מהירות על המצרכים, היא
שנאה את היד שלה שעצרה אותה בגסות מדי פעם כשהירקות שהו
בשקילה, היא שנאה את איך שהיא מעיפה את הקפואים בחבטה רשלנית
על כל היבשים, לפני שהספיקה לפתוח את השקיות המחוריינות האלה,
היא שנאה את השקיות המחוריינות האלה, שהיו דקות יותר  מנייר
אורז ואם כבר הצליחה לפתוח אחת מהן, היא נקרעה מיידית, היא
שנאה את המבטא הרוסי שלה, שלשמאות שלשים שקל, ואת איך שהיא לא
אומרת 'או' 'שלו' שלושים שקל, היא שנאה את הכיתוב על אריזת
פקקי האמבטיה  שקנתה - "מגוון מעניין ודינמי של מוצרים קטנים
וחיוניים הנחוצים בכל בית"  ותהתה מה הביא למפלס המופרעות
הנחוץ על מנת לחבר משפט נפתל כזה ולהצמיד אותו לאריזת פקק
אמבטיה פשוט.
ג'יל יצאה מהסופר והמשיכה את תנופת השנאה. היא שנאה את העגלה
הכבדה עם המטבע הדפוק, היא שנאה את הכורח להילחם איתה בזוויות
אלכסוניות בלתי אפשריות, רק בשביל לקבל חמישה שקל חזרה, היא
שנאה את המחשבה שתצטרך לעלות ולרדת לפחות פעמיים כדי לרוקן את
הבגאז', היא שנאה את אוויר הלילה הקר, היא שנאה עננים. היא
שנאה את הירח.
במיוחד כשהוא מלא.
ליד האוטו שלה היא נעצרה.
היא אהבה את האוטו שלה.
הוא היה צעיר ואדום, והיה לו למנוע גרגור רך ומלא עוצמה, שהעיד
שהוא מסוגל ליותר, ורק מפאת נימוס, הוא עדיין ממתין להחלטה של
בעלת האוטו, ולא נוסע מעצמו לעבר האופק המרצד.
בד"כ כשהדליקה אותו היתה נרגעת איכשהו. התחושה של הרגל על
הגאז, התגובה המהירה, החיתוכים המדויקים, התמזגו איתה בהרמוניה
מלאה, ומילאו אותה שמחה ועליצות. היה ביניהם קשר כמעט סימביוטי
של אדם מכונה.
היא העדיפה שלא להקדיש לכך מחשבה.
בתמורה לנכונות שלו, היא נהגה לתת לו את מיטב הטיפולים, כולל
תוסף דלק בזבזני כל 1500, תוסף שמן ייחודי, ואפילו החליפה וישר
אחורי מדי פעם. על הרחצה שלו היא לא הקפידה במיוחד, לצורכי
הסוואה. היא נהנתה מהמחשבה שמתחת לחזותו המוזנחת והמאובקת,
מסתתר פנתר פרא גמיש, האורב להזדמנות למתוח את שריריו.
אותו ערב, בכביש, בדרך מהסופר הביתה, נקלעה ג'יל לפקק. ג'יל
שנאה לעמוד בפקק.
מילא היא, אבל היא הרגישה שהאוטו שלה סובל בשתיקה. בנוסף, חתך
אותה נבלה אחד בפראות. ג'יל שנאה אותו מיידית, והתלבטה לרגע קל
בנוגע לגורלו - היה ברור שמגיע לו פנצ'ר בשני גלגלים בו זמנית,
השאלה היתה אם יהיו אלו שני הקדמיים, שני האחוריים, או אולי
נניח, שאלה את עצמה, שני השמאליים/ימניים?
ג'יל העבירה את התמונה קדימה ואחורה בעיני רוחה, והחליטה לבסוף
על קומבינציה של שמאלי קדמי (היא דמיינה בסיפוק את כסא הנהג
שוקע בפתאומיות)  וימני אחורי.
כשיצאה מהאוטו נגררת בהבעה של תיעוב עם שלוש שקיות בכל יד,
פגשה את השכן.
ג'יל שנאה את השכן. הוא היה גדול, מרושע וחסר התחשבות. הוא גם
לא שמע טוב, ולכן נהג לדבר בקול רם מדי. מסיבה זו הסתפקה
בתנועות שפתיים אקראיות בלבד כששאל אותה אם שילמה כבר לוועד,
ונהנתה לראות אותו שואל 'מה'? 'מה'? כשהוא מסתכל בה בריכוז
ומצמיד את ידו לאוזנו. לעומת זאת, היא שנאה גם את השכנה. היא
היתה רזה עם אף גרמי כמו מקור של ציפור, ותמיד דחפה אותו לכל
מקום. ג'יל קיוותה שהם ייחנקו יחד יום אחד. היא לא היתה סגורה
לגבי היחד. אפשרי גם יום אחר יום, במקומות שונים.
היא גם קיוותה שהבן שלהם, השקרן הקטן עם העיניים הערמומיות
שחשדה בו שנהג לשרוט מכוניות במפתח בזמנו החופשי, יזומן
למשטרה, יינעל בטעות בשירותים, ויישכח שם עד הבוקר.
היא זכרה היטב איך תפסה אותו בחופש האחרון שורט מכונית בחניה
בתנועה מתגנבת ובהבעה מלאכית. הוא לא שם לב שהיא נמצאת
מאחוריו. היא התחקתה על עקבותיו לרגע קל, ואחרי כן תפסה
בפתאומיות את ידו, עיקמה אותה בחוזקה ולחשה לו באוזן בשקט לאט
לאט - אם יקרה לאוטו שלי אי פעם משהו מהסוג הזה, אני אשבור לך
את היד, שרץ, שמעת אותי?, והגבירה מעט את אחיזתה במילה יד.
תעזבי אותי, יילל השרץ, אין לך זכות לגעת בי, זה בכלל לא אני,
לא ראית שום דבר וניסה להתפתל.
היא הסתכלה לו בעיניים רגע קל מבלי להרפות את אחיזתה, ואחרי כן
שיחררה אותו בפתאומיות.
השרץ רץ מיילל לחדר המדרגות.
בבית חיכו לה הודעות בתא הקולי.
היא שנאה הודעות בתא הקולי.
שלוש הודעות היו מאנשים של העבודה שרצו שתעשה עבורם כל מיני
דברים. אחת היתה מאחותה שרצתה שתוציא לה, שתדפיס לה, שתפתח לה,
שתשלח לה. ואף הודעה לא היתה ממנו.
ג'יל שנאה במיוחד את ההודעה שלא היתה ממנו. היא מחקה את כל
ההודעות ביסודיות, ואח"כ התרכזה קצת בשנאה מרוכזת כלפי התא
הקולי בפרט, והודעות זבל בכלל. היא התלבטה קלות אם לכלול
בשנאתה זו גם דואר אלקטרוני והודעות בסלולרי. היא החליטה שכן.
היא עזבה כשראתה סילון דקיק של עשן מיתמר מכיוון הטרנספורמטור
של האלחוטי. הוא נגוז מעצמו בשלב מסוים. היא סיימה לפרוק את
השקיות, פתחה טלוויזיה בלי ווליום, הסתכלה על הדגים באקווריום
קצת ונרדמה בסלון.
ג'יל ישנה שנת ישרים עמוקה, נטולת חלומות.


במקום אחר בעיר, ננעל ילד בשירותים של המתנ"ס, ללא מפתח
לשריטה. הוא הצליח לצעוק לעוברים ושבים שיחלצו אותו, אבל הם
חשבו שהוא מותח אותם ולא התייחסו אליו ברצינות.
לא, אני לא יודע איך זה קרה, הסביר בחור עייף מאוד בתנועות
רחבות לרכב החילוץ שהגיע אחרי חמש שעות, פ-ת-א-ו-ם בום בשני
גלגלים! כנראה בור בכביש או משהו, רק מטפטף קצת, כל הכבישים
במדינה הזאת מתפרקים! גם כן מדינה, אתה צריך לראות את הכבישים
באירופה - - במעלית בבית מגורים, הטעימה קריינית החדשות
בדייקנות אדישה, נמצאו גבר ואישה חסרי הכרה. המעלית שבתה
מפעולתה עקב הפסקת החשמל הממושכת שהיתה אתמול בגוש דן - -


לילה גשום לקוי ירח פינה את מקומו ליום תכלת בהיר. ג'יל פקחה
את עיניה ומיצמצה לכיוון השמש הזורחת. איזה יום יפה! חשבה
בפיהוק מפוייס. בזבוז ללכת ביום כזה לעבודה...
היא נתנה אוכל לדגים, התקלחה וירדה למטה, שם חיכה לה בסבלנות,
רחוץ מהגשם, מבריק מהשמש, האוטו שלה. ג'יל חייכה אליו. הוא
חייך אליה בחזרה, נוהם ברכות כשסובבה את המפתח בסוויץ'. למה לא
באמת, היא ענתה לו, למה לא?
היא עשתה רוורס בזהירות, בין טורי המכוניות האלכסוניים. הוא
הנהן בפרגון.
היא יצאה לכיוון הכביש המהיר, לוחצת על הגאז, מתמזגת איתו
בשלמות, נהנית מתחושת האיחוד, כמעט ריחוף.
תוך שלוש שניות, הפכו לנקודה קטנה באופק
                                .