הזקן היושב על כורסת עור ישנה מישיר את מבטו
אלי, ממצמץ בעניים, לפתע הוא החל לחוש, להאמין שיכל להיות
שאני, זה לא אני, זאת אומרת לא מי שחשב שאני. הוא מתנצל, "אני
מציג את עצמי, אני ... חשבתי אותך למישהו אחר, אני מתנצל שוב".
הוא נפתח ומתחיל לדבר, הוא מתחיל לספר לי סיפור:
      על שתי נשים מבוגרות בעלות אמונה עמוקה ותמימה בה' ועל
כוחותיהם המגיים שלא היו מודעות להם. מהרהר ארוכות לפני כל
מילה ומילה,  מלותיו כנות אך מלאות סתירה וחידה,הוא ממשיך
ועובר לסיפור אחר, על שדכן יהודי זקן מהעירה שתקוותו הגדולה
בחיים היתה לשדך את עשר הבנות היפות של מוכר הדגים, אך אביהם
היה קמצן מאוד ולא ביקש את עזרתו.הוא נאנח מידי פעם,הוא  מתאר
איזו סערת רגשות ששבשה את דעתו, שאני עדיין לא מבין. לפתע הוא
צוחק, צחוק גדול.
      אני מסתכל סביבי,וחושב היכן נפלתי, הזקן, על כורסת העור
הישנה והקרועה, ממולו חלקי תפאורות ישנות,  על קיר המקלט תלויה
ברפיון תפאורה גדולה של עיר, הבתים והרחובות המרוצפים
אופייניים למזרח אירופה. הציור בגווני פסטל בהירים בסגנון קצת
נאיבי. על ריצפת הבטון המחוספסת  רהיטים ישנים ומתקן לתאטרון
בובות שידע תקופות טובות יותר, מלא בבובות ישנות ומכוערות
להחריד, ריח רע של אבק באוויר.
       הוא נוגע בידי,"האם אתה מבין?" אני מחייך בהבנה, הוא
הולך סחור, סחור, "אני מבהיר את כוונותי", מה כל הדברים
האלה?שאלתי את עצמי וכאילו שמע אותי והוא אומר:"ראה, אני אסביר
לך מיד את מחשבותי, את רגשותיי,את הכל, רק רגע, אתה תבין, אתה
נראה לי בחור חכם, אתה רואה המיטה הזאת, אני מחבר לה כאן וכאן
לוח עץ, זאת תהיה הכנסייה" "איזה כנסייה ?" "רגע, לא קראת את
המחזה שכתבתי?" אני מביט בעניו ,ומחייך חיוך נבוך.
      "אתה בטוח שלא קראת את המחזה". "הוא בטוח שהוא מכיר
אותי  ואני לא ראיתיו מעולם" ,אני מהרהר. מתיישב מולו על כסה
פלסטיק לבן, בינינו שולחן עץ ישן בצבע חום מתקלף, מלא בניירות
וספרים על מזרח אירופה. הוא ממשיך לדבר, אמנם הרבה מלים לא
הסבירו לי דבר, אך הוא מצליח בלבביות קצת ילדותית לכבוש מקום
בלבי. אני בדרך כלל מדבר הרבה אך כאן דבר לא עולה על לשוני,
אני ממתין להמשך דבריו כדי להבין, אני אפילו נהנה להקשיב לזקן
הזה שבדבריו יש איזו תבונה שלא ציפית לה.
      "הגולם מפראג", "הגולם מפראג"  "גמרתי לכתוב מחזה לא
מזמן, אני אתן לך לקרא אותו, הוא צריך להיות כאן באיזה שהוא
מקום",  הוא  ממשיך לדבר, "אני יהודי פשוט, אדם מאמין שיודע את
המגבלות של הטבע,  אפילו אדם פשוט כמוני מסוגל להתקרב לרוחניות
ולהתחזק באמונה".
       לרגע הצטערתי כל כך שהתיישבתי, אני כבר לא מקשיב
לדבריו הוא מדבר בקול רגוע  מפעיל את ידיו בעדינות כדי להסביר
את מחשבותיו. הוא מתנשף עמוקות ותולה בי את עניו, ואני מהנהן
בראשי כפי שנהוג כאשר אדם מבוגר ממני מדבר אלי, הוא בטוח שאני
מקשיב קשב רב לדבריו.שאני מבין אותו היטב. אך למעשה אני רק
מנסה באמת למצא משהו מקשר בין כל הסתירות והחידות בדבריו.
       "אני, יודע מהיכן אני מכיר אותך" היא מפתיע אותי
שוב,בצעקה ומקפיץ אותי ממקומי, עניו מוסיפות להתרוצץ בחוסר
נחת. לרגעים אחדים משתרר שקט במקלט. זמן מה הוא שותק אני מעביר
את מבטי לערמת תלבושות ישנות פזורות באחת מהפינות ולידם כמה
מסגרות עץ צבועות  בצבע זהב, מלאות אבק, איזו מנגינה ממשיכה
להתנגן בראשי, כאילו הוא עוד מדבר ומדבר ולא הפסיק מעולם.
        "אני אדם מבוגר", אני שומע אותו שוב, "אך עדיין יש בי
כוח רב אני חייב להגשים את חלומותי, סבלתי הרבה בחיים שלי,
באירופה היתה שינאה גדולה ליהודים, אתה יודע?  לאחר שדברתי עם
כמה אנשים... אני רואה  שאתה לא מבין אותי? אתה שואל מה אני
עושה במקלט המוזנח הזה עם כל הסמרטוטים, התלבושות המצחיקות
האלה. הרבה לא מאמינים שמכאן יצא מחזה חשוב. "הגולם מפראג".
לכל בגד, לכל קרש, לכל מסמר יש תפקיד,  בסוף אתה תבין, זה יהיה
מחזמר אדיר!  יש לי כבר הזמנה מהאופרה המלכותית בפראג.
"אני מחפש דחוף צייר לתפאורה",
"אני קצת מצייר" פתחתי את פי לבסוף.
"אז למה אתה שותק"? הוא אומר לי.