"שוב אני מוצץ גבעול, תחת גשר מט ליפול..." הרדיו התחיל לפעול
פקחתי את עיניי, נשמתי נשימה עמוקה לריאות כמו כל בוקר ונשקתי
נשיקת בוקר טוב לזאת ששוכבת לצדי כבר 20 שנה...
אוויר הכפר,  הכול ירוק ורענן. כנראה שירד גשם הלילה, מעניין
אם בעלי החיים בסדר...

קם על רגליי, קורי השינה עוד פרושים על עפעפיי. אני מדדה, עוד
מטושטש, למקלחת מתרענן ויוצא. עוד נשימה עמוקה לריאות, נשימה
של בריאות. שופט קומקום של מים לקפה, והולך לראות שגם הבת
בסדר. היא עדיין נושמת חיוך עולה על שפתיי, שתהייה בריאה. המים
רתחו, האדים מתעבים מעלה וכוס הקפה כבר מוכנה, הבוקר מתחיל.

"...לובשים את הסרבל ויוצאים לחלוב..." אני אומר לעצמי בקול
מעשי. יצאתי החוצה, השמש עוד לא קמה... "שיהיו בריאים בעלי
החיים הללו, למה הם צריכים להתעורר כל כך מוקדם." אמרתי לעצמי
שוב.
תמיד בבוקר אני מדבר אל עצמי... מעניין אם זה רגיל והגיוני.

"רעעעע...רעעע....רע...רערערע...." אוי הקלירות שלהם, כנראה
העטינים שלהם מלאים בחלב. נתתי לפרינוש הראשונה להחזיק את הדלי
- איזה חכמים הם... בדרך כלל הם נורא עוזרים, נקווה שהם לא
התעוררו היום על רגל שמאל ויתחילו לנשוך ולבעוט בי... אני שונא
שהם עושים לי את זה...
תפסתי לה את העטינים ובתנועות מקצועיות חלבתי
בהם,"רעעעעע....."  אמנם הפרינוש המשיכה לקלור והפעם הקלירות
היו חזקות ממקודם אך אם אני לא אחלוב אותה היא תמות. לי לא
יהיה חלב חם לבוקר, ובאופן עקרוני אני אוהב בעלי חיים ואף פעם
לא פוגע בהם...
יש פתגם יפה שספרו לי פעם שאומר: "יותר משאנו רוצים לחלוב
הפרינוש רוצה להיחלב..."

אני חוזר הביתה, כל הבית ישן... קרני האור הראשונות מציצות
מהחלון ופוגעות בפנים הכל כך יפות של שתי הנשים שלי, האישה
הגדולה והאישה הקטנה, עדיין לא החלטתי את מי אני אוהב יותר.
שתי נשיקות מעירות אותם וחלב חם עם עוגיות כבר מקבל את פניהן
גם הבוקר.
הילדה שותה מהר ורצה לבית הספר... גם הפעם הילדה מאחרת, אם היא
תמשיך במסורת הזאת היא בטח לא תסיים את התיכון היא תשהה כל
השרות הצבאי שלה במחבוש ובטח לא תעבור אפילו שנה א'
באוניברסיטה... אבל אם היא תעבור את השנה הראשונה באוניברסיטה
החיים כולם יהיו פתוחים לפניה... רק העתיד יוכל לנבא.

לבסוף כשגם אישתי יוצאת לעבודה, שיהיה במזל, אני ממשיך בעבודות
המשק.
יש לי 100 ראשי פרינושים וצריך לטפל בכולם, אומנם הם חיות
שנחשבות למאוד מלוכלכות וישנן הרבה מאוד פעולות שצריכים לעשות
בשביל לשמור אותן בריאות ונקיות, אבל אני עושה את הפעולות הללו
בהנאה. בכלל ידוע כי הבשר שלהם טעים מכל שאר הבשרים והחלב שלהם
לא רע בכלל ומאוד בריא, בייחוד לבני אדם. בנוסף תמיד יש להם
מבט מבין בעיניים  והם נראים לי מאוד מאוד חכמים. אני שמח
בעבודה שלי.

הבוקר מתחיל בניקוי הכלובים שלהם, אין להם כלובים גדולים ואין
להם יותר מידי מקום לנוע בכלוב, חוץ מכמה פעולות פשוטות שהם
יכולים לעשות כמו לשבת לשכב לעמוד ולעשות סיבוב קטן סביב עצמן.
אני מתאר לעצמי שלא נוח להם בכלובים אבל כלובים יותר גדולים
אומרים שטח יותר גדול, שבתורו מעלה את מחירי העלות על כל
פרינוש. ככל שהעלות תהייה גדולה יותר אני אצטרך למכור את בשר
הפרינוש במחיר גבוהה יותר וכבר עכשיו בעלי המכולות והאטליזים
מתלוננים על המחירים הגבוהים. ככל שיהיה פחות בשר פרינוש
בחנויות ומחירו יהיה גבוהה יותר אז פחות אנשים יוכלו ליהנות
ממנו וכל מטרתי בחיים מתפספסת.

בסך הכול נראה לי שהמקום מספיק לפרינושים. הם לא מתים, גדלים
בצורה בריאה וזה מה שחשוב. אם להגיד את האמת, וזה קצת קשה לי
מוסרית, זה טוב שאין להם הרבה מקום לזוז בו. אם היה להם יותר
מקום לזוז, הם היו זזים יותר, שורפים יותר שומן והבשר שלהם היה
פחות שמן ופחות איכותי. בשר כזה לא היה זוכה שלוש פעמים רצוף
בתואר "הבשר המשובח של השנה" כמו שאני הצלחתי לעשות בשלוש שנים
האחרונות ובעזרת השם (בלי להזכיר את השם המפורש כמובן.) גם
בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

אחרי שאני מבריק את הכלובים שלהם, אני מתחיל לקרצף אותם, את
הפרינושים עצמם... ויש לשטוף אותם בהרבה מים והרבה הרבה סבון.
בניגוד לבעלי החיים האחרים אין להם פרווה, יש להם רעמה על הראש
ובכלל הגוף שלהם מכוסה בפלומה דקה. כל הקונסטרוקציה הזאת
מזמינה מזיקים לרב, כינים כנימות קרציות חיידקים מחלות ולפעמים
אף מגפות... חיות מאוד פגיעות אלא אם באמת מקרצפים בהם היטב.

הם לא אוהבים את זה, בלשון ההמעטה. אני מתאר לעצמי שזה כואב
להם בעיקר בגלל הניקיון היסודי כל כך שיש לעשות להם. צבע העור
הרגיל שלהם הוא בהיר, וצריכים לקרצף אותו עד שהוא הופך לאדמדם
וחם, ברפת שלי לא פרצו מגפות כבר שלוש שנים, כל הכבוד לי.

זהו, עכשיו כל מה שנשאר לפרינושים המסכנים זה ליהנות מהמשך
היום בבטלה גמורה... אולי אפילו חלקם ישרדו ויוכלו ליהנות גם
מהבטלה של המחר... אני מביא להם את האוכל, הם צמחוניים למרבה
האירוניה, בחיים הקצרים שיש להם שייהנו לפחות מבשר. הארוחה
שלהם מורכבת בעיקרה מגרגרי חיטה ספוגים במים ומים לשתיה, האוכל
הכי איכותי שהם יכולים לקבל, לא כמו כל הזבל שבעלי חוות אחרים
מאכילים אותם. הן מתנפלות על האוכל בשקיקה ואוכלות אותו עם
הטלפיים, החיות היחידות הקיימות שאוכלות אוכל עם הטלפיים. כל
חיה לוקחת קצת אוכל בטלפיה יושבת בפינה ואוכלת בישיבה, אני
שומע את קול הלעיסות המונוטוני ממש מוזיקה לאוזניים, כל כך
שקט... "אין קלירות בשעת הסעודה" אני צוחק לעצמי.
הן חיות טובות, אני מסכים.

"כבר צהריים???" אני שואל את  עצמי בפליאה. איך עוד בוקר
עבר... הילדה המתוקה חוזרת מבית הספר. היא נכנסת בריצה ומתחילה
להתנצל על כך שהיא איחרה, אני בכלל לא שמתי לב שעברה שעה מאז
שהיא סיימה את הלימודים וכבר מזמן היא הייתה אמורה להיות
בבית.
היא התחילה לספר לי מה עבר עליה ביום, בזמן שאני מזגתי לה
אוכל. תמיד היא אוכלת רק את השוק של הפרינוש הכי קטן והכי לא
משביע. אני ערבבתי לה עם הפתיתים בצלחת גם חתיכת כבד מעוך, מה
שהיא לא רואה לא יכול לפגוע בה. היא אכלה את האוכל בשקיקה, היא
נורא חמודה כשהיא אוכלת.


היא לקחה את השוק בידיים והתחילה לאכול, אני שונא כשהיא עושה
את זה... זה מלכלך את כל המקום, מלכלך אותה... ומזכיר לי מיד
את החיות, שאני עובד איתם. "תאכלי עם הסכו"ם", אני אומר לה
בתוכחה... "את נראית בדיוק כמו הפרינושים ככה." מוסיף.
היא מחייכת אלי חיוך מתנצל וממשיכה לאכול עם המזלג והסכין.
"...תודה." אני אומר בנימוס, מרגיש קצת רע על הטון שלי מקודם.
סיימנו לאכול והיא עולה להכין שיעורים. בעוד אני, אני צריך
לחזור לעבודה.

גם הפרינושים סיימו לאכול, הפיות שלהן מלוכלכות ובין השיניים
הלבנות והישרות שלהן ישנן שאריות חיטה. החיות נראות מלאות,
הבטנים שלהן נפוחות... אני צוחק, כל צהריים זה מפליא אותי
מחדש, איך הבטנים שלהן יכולות להתנפח לממדים יותר גדולים מהמצב
הרגיל שלהן. אפילו העטינים שלהן כבר לא נראים גדולים ומנופחים
כקודם לארוחה. אני מנקה את האבוסים  וכבר מתחיל לחשוב על ביצוע
המלאכה הכי מסובכת בשבוע...

לצערי, היום יום ראשון...
יום השחיטה...
גם היום אני אצטרך לבחור פרינוש אחד... ולשחוט אותו.
"לשחוט אותו!!!..." המילים מהדהדות לי בראש.
תמורתו אני קונה פרינוש חדש צעיר, רגע לפני הבגרות.
לשחוט אותו, נורא... המאכלת החדה תתקרב אליו, הוא עם המבט
התמים הזה... מבט לא מבין, שפריצים של דם חלקו קרוש ייצא
בזרנוק אדיר מהצוואר, מחשבות אחרונות מצידו "למה מגיע לי גורל
מר כזה?" הבזק כאב צורב ודממה... הוא כבר לא יהיה יותר קיים
ואני, אני... רק גדעתי את חייו באיבו... אני עוד אתקיים.
אקנה פרינוש צעיר שגם אותו אגדל אנקה אאכיל אטפח ואחרי שנה,
לבסוף, אבחר... לשחיטה.

שחיטה - מילה כל כך לא יפה, אבל כל כך מציאותית... בשבילי זה
מקור פרנסה בשביל האחרים זה מקור לחיים... שחיטה!

זה נשמע מוזר, אבל למרות שאני מגדל פרינושים לשחיטה... (שוב
המילה הזאת), כל הנושא של השחיטה נורא קשה לי. אני באמת קשור
לחיות האלה, אני באמת מאמין שיש להם רגשות... "על מה אתה מדבר,
זה סתם שטויות." אומר לי קול ההיגיון בראש, סוף סוף הוא
מגיע... תמיד אני שומע אותו בסוף. "הן חיות... הן טיפשות... הן
אוכל... יש כאלה שעושים נעליים... אתה עושה בשר" הוא מוסיף
בביטחון עצמי גבוהה. "אתה עושה את האוכל לסנדלר, שבתורו עושה
לך נעליים... מי יותר חשוב בעולם... אתה או הנעליים???".
כל שבוע אותם מילים, כל שבוע אותו קונפליקט, כל שבוע אותו
פתרון... כל שבוע... שחיטה.

אני מחייך ומגיע מלא ביטחון לרפת... "הפעם זה לא יקרה לי...
הפעם זה לא יקרה..." אני הולך לכלובים האחרונים, הכלובים של
הוותיקים. "אתה בסדר אתה... תתקדם!!!" אומר לי הקול בחצי
צעקה... אני מגיע לכלוב האחרון, מרים את היד... מרים את
העיניים... ושם היא שוכבת, מכורבלת כמו פרינוש תינוק, ערומה,
שוכבת בפינת הכלוב, עכשיו זו שנת הצהריים שלהן. הרעמה הארוכה
שלה מפוזרת מתחת לראשה צהובה ומלוכלכת, חוצץ טבעי בין הפנים
לרצפת הרשת. העור עוד ורדרד מהקרצוף בבוקר, העטינים עולים
ויורדים בקצב הנשימה והטלפיים אוחזות ברשת, חזק, כאילו יודעות
שהן חייבות להיאחז ולא לעזוב, אם רק לידיים היה פה לדבר בו,
ולהזהיר את הפרינוש המסכנה מהסכנה... ואם רק הפרינוש הייתה
מבינה את השפה.
ישנן שמועות, ילדי פרחים למיניהם, צמחוניים ומוזרים שאומרים
שפעם הפרינושים ידעו לדבר בשפת האדם... זה מצחיק... בסוף עוד
יגידו לי שהם היו בני אדם.

אני מרים את היד שוב... מתפלא איך היא ירדה למטה חסרת תכלית...
תופס את המנעול, ודוחף אותו הצידה בעדינות כמו מקווה שלא יפתח
או יתקע. המנעול נפתח בקלות, "מה אפשר לצפות מהרפת שלי, משהו
מקולקל או חורק??? חס וחלילה." מספר לעצמי בסיפוק עצמי גבוה.

אני לוקח את הקולר, פותח את האבזם... אני קורא לו בסתר ליבי
"מלאך המוות"... מי שהקולר התהדק מסביב לצווארו לא ראה את בוקר
יום המחרת. הקולר התהדק סביב צווארה...
היא התעוררה מופתעת. יצאתי בזריזות מהכלוב, מחכה שהיא תירגע
ותפסיק להשתולל כאחוזת תזזית. לוקח לה זמן, אך כוח המשיכה
מכניע אותה לבסוף... עם 150 ק"ג עליך ושרירים רפויים לא קל
לקפוץ מעל רצפה רשתית יותר ממספר דקות מעטות.

אני נכנס לכלוב, היא כבר תשושה... תופס את מלאך המוות בחגורה
ומושך אותה אחרי. היא סומכת עליי, היא הולכת אחרי שקטה ובטוחה,
רעמתה הבלונדינית מתנופפת ברוח. היא סומכת עלי עד שהיא מוכנה
להפקיד את חייה בידי... חבל... כמה מאוכזבת היא תהייה כשהיא
תגלה את התרמית הגדולה. תראו אותי, חושב שהיא יכולה להיות
מאוכזבת, מצחיק. היא הולכת על שתיים, 120 צעדים עד השוחט,
ספור. אחרי 120 הצעדים הללו, אני אשחרר אותה ואחרי חצי שעה אני
אראה אותה שוב באריזות אטומות למכירה... כנראה בתוך מקפיא...

119... 120... הצעדים נגמרו...

"רעעעעעעע....." קלירת הברבור,
היו לה עיניים כחולות... אף פעם לא שמתי ליבי לכך.

אני חוזר הביתה לבד... 120 צעדים עצובים, רק אני ומלאך המוות
לצידי.

בבית שומר על ארשת פנים מאושרת כרגיל, הבת סיימה את שיעורי
הבית, במזל טוב. אני בודק אותם... כל הכבוד לה, לא הייתה לה אף
טעות. מפליא??? ממש לא... ילדה חכמה, יצאה על האימא.

אני משחק איתה במשחק חדש במחשב, אף פעם לא הבנתי למה היו
צריכים למחשב משחקי שולחן... נגמרו השולחנות? זה נראה לי קצת
מנוכר, או אם להגזים ולומר מגוחך. נתתי לה לנצח אותי במשחק,
שתהנה. אני לא אדם תחרותי.

בינתיים האימא, אישתי היקרה, חוזרת מהעבודה. אנחנו היום יוצאים
לחתונה של בן אחותה של בת דודתה של אישתי שיהיה בריא (אם אני
לא טועה). קוראים לו דויד או דני, אולי נורי משהו בסגנון.
האירוע יתרחש לא רחוק מביתנו, לוקחים את המכונית ומתחילים
לנסוע.

בדרך אנחנו מדברים על המפגש המשפחתי האחרון שעשינו, יום שישי
שעבר אחרי קבלת השבת. אחרי שאנחנו מספרים על דבר טוב שקרה
השבוע ודבר רע שקרה בו,  אנחנו נוהגים לקרוא סיפורים של חכמים
בני יומם סוקרטס, הרמב"ם, גוזל-ציוני ואחרים. הסיפורים בדרך
כלל סתומים ואנו מפרשים אותם כאהבת נפשנו, בשישי האחרון לא
הסכמנו על הכוונה בצירוף המילים "אדום-אדום" שהופיעו כמוטיב
חוזר באחד הסיפורים האחרונים. השיחה הייתה ערה כך שאף אחד לא
היה מוכן לוותר על עמדתו... הגענו לאירוע הרוח שקטה.


באירוע הגישו לשון פרינוש, ואז, פתאום, נחה על ביתי ההארה...
"אבא, אני לא אוכלת את זה, זה לשון של פרינוש...", אמרה.
התפלאתי, בת של מגדל פרינושים לא רוצה לאכול פרינושים... זה
מצחיק, זה כמו שהסנדלר ילך יחף.

"תעזבי אותך שטויות, תאכלי את הלשון, נדבר על זה בבית." זה
תמיד עובד עם ילדים, בטח עוד שעתיים היא תשכח מהכול.

"לא, אני לא אוכלת את זה!!!".

אני אף פעם לא מתווכח עם אדם כועס, הסכמתי לשיגעונות שלה...
ידעתי שהרעב יכניע אותה, אבל ילדתי המתוקה, עמדה ברעב בגבורה,
היא אכלה את החומוס שתתה את המים ובפרינושים לא נגעה... "רק
שלא תתחיל להסתובב עם שרוואלים ולהיות ילדת פרחים... כמו כל
המגעילים האלה ברחוב." קיוויתי לי בלב.

יום למחרת ראיתי אותה לבושה שרוואל כשפרחים מקיפים אותה מכל
עבר... החזקתי את ראשי בין ידי, ורק קיוויתי שעד גיל 23 היא
כבר תשכח את המאורע הדרמטי ותתחיל לאכול פרינושים כמו כל אדם
שפוי.

הזמן עבר, אני עכשיו כבר זקן. הילדה המתוקה כבר בת 23, אך
לא... עדיין לא הכניסה מאז  אותו מקרה בשר לפיה... (חוץ מהכבד
המעוך שבפתיתים...)
למרות זאת השמש זרחה השיטה פרחה, ומלאך המוות שחט. כיום בתי
המתוקה, סובלת מבעיות בריאותיות בגלל מחסור במרכיבים שקיימים
בבשר רכיבים שקשה להשלים בכל מקום אחר. (למרות שזה אפשרי...)

אז אולי היא חסכה חיים למספר פרינושים, אך חייה שלה בתמורה
נפגעו.