אני מכירה כל כך הרבה אנשים שמצאו להם את הפיתרון... לקחו אקדח
חבל אקונומיקה כדורים מה זה משנה? ופתרו את הבעיה פתרו את
הכאב, ואני יושבת בחדר שלי וחושבת לעצמי שגם אני יכולה! יכולה
לפתור את הכאב שלי, ואני רוצה! כבר תיכננתי איפה, כבר תכננתי
איך עכשיו רק נשאר מתי... השאלה הגדולה מתי אני יפתור? מתי סוף
סוף אני ירגיש משהו אחר, משהו טוב? ואני לא מבינה למה אני פשוט
לא קמה ויוצאת מהדלת ועושה את זה עכשיו, אף אחד לא יעצור בעדי!
אני בטוחה, הם יגידו שהם לא הבינו, יגידו שידעו שרע לי אבל לא
עד כדי כך, יגידו שהייתי כל כך צעירה שאולי עד מחר הכל כבר היה
נפתר, אז למה עשיתי את זה? אבל לא איכפת לי מה הם יגידו כי הם
לא מבינים, הם אף פעם לא הבינו וההסברים לא יפצו, והפסיכולוגים
"שיעזרו" גם הם אף פעם לא ידעו, אף פעם לא יבינו את האמת, האמת
שלי, ההורים שלי יאשימו את עצמם פעם אחת בחיים הם לא יאשימו
אותי או את הגיל שלי, או את החברים שלי פעם ראשונה הם יאשימו
את עצמם, והחברים שלי, אולי סוף סוף יבינו מה באמת משמעות
המילה חברים, סוף סוף יצאו מהבועה הקטנה והמעוררת רחמים הזאת
שאני חיה בה מהיום שנולדתי.
הם יאשימו אבל לא יהיו אשמים, כי אף אחד לא אשם! כפי שרואים
חשבתי על זה הרבה, על "הפיתרון" ובכל זאת אני כאן.... ולמה זה?
וכל פעם מחדש מנסה לחשוב למה לא עשיתי את זה אתמול? למה אני לא
עושה את זה עכשיו? אתם תחשבו שאני מפחדת... אבל אני לא!!! עם
כבר מפחדת להישאר כאן... ותודו זה מפחיד להיות כאן! מי שרע לו
מפחד שיהיה יותר גרוע, ומי שטוב לו מפחד שזה יגמר.
אז עם כולם מפחדים למה הם לא פותרים? מטומטמים חושבים שיש
תקווה, חושבים שמחר יבוא ואיתו יונה לבנה, הם לא מבינים את
המציאות, את המציאות האמתית, אני מבינה, וגם כל האנשים שפעם
דיברו והיום אינם, גם הם הבינו! אז עכשיו אני הולכת, משאירה
אותכם רק עם מחשבה אחת...
כמה מחר כבר הגיעו ואיתם רק שחור?
כמה אתמול היו ולא חייכתם בהם? אפילו לא פעם אחת?
ואלי זה רק אני ואולי כולם חיים בעולם מקביל וורוד, ופשוט שכחו
לספר לי עליו...
אולי!