... הקול היה קולה של אישה. הקול היה שלב במיוחד, הוא לא
הידהד, הוא היה שקט ורגוע, הוא היה קול מתוק, מזמין, קול
שאיאפשר להגיד לו לא.
הקול אמר "אם אתה רוצה לדעת ולהרגיש דברים שלא הרגשת ולא ידעת
תלך לאן שרצית ללכת "אני" אהיה שם מחכה לך". כול הדרך למקלט
שהיה בארך חצי קילומטר מהבית שלו הוא חשב האם ללכת, האם זה
שווה את זה, האם זה שווה את צער ההורים. לבסוף הוא נעצר בפתח
הבית ספר שלא היה שונה הרבה מבתי הספר האחרים, חוץ מהצבע הורוד
המגעיל והגודל העצום הוא לא היה אחר מכל השאר. הוא נכנס למקלט
שהיה בארך שתי מטר מהכניסה הראשית.
ביורדו בגרם המדרגות נתקל בערבי שעבד כמנקה בבית ספר. הערבי
הסתכל אליו בפליאה ולאחר כמה שניות של בלבול שאל "מה אתה עושה
פה בשעות כאלה?". הקול שלו לא היה אם מבטא ערבי, הוא בטח חיי
פה כבר המון שנים חשב כריסטוף. הוא הסתכל על השעון והבין...
השעה היתה כבר עשר בערב. הערבי הסתכל על המעיל ושאל אותו
בבדיחה "מה הגעת להרוג מישהו?". הדבר שלא ניראה כבדיחה מצחיקה
דווקה הצחיק את כריסטוף. לאחר כמה שניות הפסיק לצחוק ונראה שוב
רציני ביותר.
הוא הסתכל לערבי שעדיין גיחח בעיניים ואמר "אני צריך לרדת
למקלט, היתה שם אכשיו?". הערבי תהה לרגע ואז אמר "כן, למה?".
כריסטוף חשב לרגע ואז שאל  "אולי במקרה ראיתה שם מישהו?".
הערבי היסתכל אליו בפליאה וענה "לא, הייתי אמור?". "לא" הוא
ענה במן צעקה קלושה. הערבי שלא הבין מה קורה אמר "טוב סליחה
למה להתעצבן?". כריסטוף אמר שהוא מצטער, ובדיוק שהוא בא ללכת
הערבי צעק "אתה לא יכול ללכת לשם בשעות כאלה אני אמור לסגור את
בית הספר". כריסטוף היסתובב ואמר "תן לי ללכת אני עוד שתי דקות
יוצא אני פשוט שכחתי שם משהו". הערבי היסתכל על גבו ואמר "בסדר
אבל רק לשתי דקות טוב?". "מבטיח" אמר כריסטוף והלך.
הוא ירד לתוך המקלט שהיה גם החדר של מגמת הציור בה בחר
כריסטוף מכיוון שאהב לצייר. המקלט היה ענקי מכיוון שהיה אמור
להכיל את כל תלמידי בית הספר במקרה של הפצצה או משהו דומה. כמו
כן המקלט היה מקושט בכל מיני ציורים של המגמה. הוא חיפש את
האשה המסתורית. מכיוון שהמקלט היה כה גדול החיפוש לקח לו קצת
יותר זמן משחשב ולכן לאחר איזה עשר דקות הוא החליט לשבת ולהרגע
קצת. הוא התיישב אל הכיסא הקרוב ביותר שמצא. הוא היה עייף מאד
כי בזמן האחרון לא הצליח להרדם ולכן נרדם תוך שניות. לאחר זמן
מה התעורר בגלל מה שנשמע לו כאנחות דומות לשל כלב או חייה
כלשהי. הוא קם והיסתכל אל השעון השעה הייתה קצת אחרי שלוש.
"בטח נירדמתי" חשב לעצמו כריסטוף "מה זה משנה בכל מקרה אף אחד
לא מחכה לי".
היה ריח מוזר באוויר. לפתע שמע את האנחות האלו שוב, הוא
הסתובב אחורה, הזיז את הכסא באיטיות ושם אל הרצפה הקרה שכב לו
גוף. הוא לא היה של כלב ולא של חתול או משהו דומה לזה אלא היה
זה גוף של אשה. הגוף היה בתוך שלולית מתמשכת של דם. האשה היתה
בשנות העשרים המאוחרות. היה נראה שמישהו או יותר נכון לאותו
רגע משהו נגס בצוורה. האשה התפתלה מכאבים ונראה כאילו עוד כמה
דקות והיא תעבד יותר מדי דם ואז... הסוף.
בזמן שהוא, כריסטוף חשב מה לעשות שמע קול הליכה. הקול הגיע
מהמדרגות שבהם ירד. הוא היסתובב באיטיות אך משום מה באותם
רגעים הפחד אפילו לא עלה לראשו. הוא פשוט היה אובד עצות. הקול
התקרב והתקרב עד שלבסוף...
הוא ראה מגפי צבא ישנות ושחוקות ואז מכנסיים ארוכות שחורות
קצת דהויות ואז קצה של מעיל עור ארוך ארוך שהישטפשף ברצפה.
המעיל שהיה קצת מלוכלך מחומר אדום היה הרבה יותר יקר מהמעיל של
כריסטוף. כך לפחות נראה לכריסטוף...
לבסוף נראתה חולצה שחורה מוכתמת באותו חומר אדום שעדיין לא
היה מובן מה הוא. כריסטוף ראה את הפנים... היו אלא פנים של
מלאך. או יותר נכון של מלאך המוות. הפנים שהיו חיוורים מאד היו
פנים של אשה טיפות דם קטנות טיפטפו על הריצפה משניה... "ערפד,
לא יכול להיות" חשב כריסטוף "או שבעצם יכול...".
"אתה כריסטוף?" שאלה האשה המוזרה ואז ברכות ניקתה את פניה
ומרחה את הדם על המעיל. עכשיו היה מובן מה היה החומר האדום על
המעיל, היה זה דם... זה העביר צמרמורת בכריסטוף אך עדיין לא
פחד. משום מה הוא היה רגוע מאד. היה לה שער ארוך שטני עיניים,
חומות ואף קטן וחמוד, אפילו שהוא לא נראה ככה אז. "כן" ענה
כריסטוף במן שאלה שכזאת. "שמי הוא ליאנה אבל כולם קוראים לי
סנייק" הקול שלה היה כמו דבש אבל היתה לו השפעה מוזרה על מי
שהקשיב לו, כאילו הוא מתפתע וחייב לציית לקול. סנייק זרקה את
שערה החלק החום לאחור ואז אמרה "בוא איתי". היא הסתובבה ללכת
אבל אז... "מי את, או יותר נכון מה את?!" צעק כריסטוף. האשה
שנדהמה מהשאלה שהיתה די רלוונטית לאותו רגע הסתובבה ואמרה "אתה
תבין הכל בקרוב, אבל עכשיו אתה חייב לבוא איתי מובן?".
"אני לא יכול להשאיר אותה כאן!!" כריסטוף הצביע על האשה
שעדיין היתה זרוקה על הרצפה כשדמה ממשיך לנזול החוצה מתוך
הפצעים. "על תדאג היא תתצטרף אלינו בקרוב"... אמרה סנייק כשהיא
לא נראת כחוששת לגורלה של האשה המסכנה.
היא הורתה באצבעותיה לכריסטוף ללכת אחריה ואז הסתובבה והתחילה
לעלות שוב בגרם המדרגות שממנו ירדה לפני דקות אחדות בלבד.
"לא, אנחנו לא משאירים אותה, או לפחות אני לא משאיר אותה!!!"
צעק כריסטוף. לפתע קמה האשה שעד עכשיו היתה כמעת נטולת חיים
שלא לדבר על נשמה ובשאלה מוזרה הדהימה את כריסטוף. "מה אתם
מסתכלים עלי כאילו אני מתה?!". כריסטוף כמעת נפל על הרצפה מרוב
הדהמה, הוא לא הבין איך אשה שלפני כשתי שניות שכבה כאן חסרת
עונים, עכשיו מתהלכת לה בחופשיות כאילו כלום.
ואם זה לא מספיק פתאום כריסטוף שם לב למשהו מוזר מאד הפצעים
שהיו על גופה כמעת כולם נעלמו. "איך זה יכול להיות? האם סנייק
היא באמת ערפד? לא יכול להיות. אבל אם לא אז איך האשה קמה?
ואיך כמעט כל ההפצעים הגלידו? זה מוזר מאד" חשב כריסטוף
לעצמו.
"אמרתי לך שהיא תתצטרף אלינו בקרוב" בסוג של צחקוק אמרה
סנייק. "אמרתי או לא?" שאלה אותו בשאלה רטוריט ואז אמרה "בוא,
אנחנו חייבים לזוז כבר ארבע וחצי, עוד מאט זריחת החמה". היא
התחילה לעלות במדרגות בפעם השלישית. הפעם כריסטוף לא שאל כלום,
לא אמר כלום, אפילו לא הגיב אלא פשוט הלך בעקבותיה, לאן שהיא
הלכה הוא עקב אחריה.
הם יצאו מהמקלט והלכו בכיוון מרכז העיר הגדולה והעתיקה, טוב
נו לא ממש עתיקה אלא סתם ישנה. הם הלכו בשקט דקות אחדות עד
שסנייק פרצה את הדממה בשאלה "אתה מפחד ממני?". "לא בדיוק" ענה
בקול חלש כריסטף "לפחות לא בגלוי" חשב לעצמו. "אבל אני לא מבין
מה קורה כאן" הוא שאל, לא היה שינוי בקולו. "על תדעג עוד מאט
הכל יתבהר אחרי הסמטה הזאת". הם נכנסו לסמטה מוארת מה שבדרך
כלל לא מתאים לערפדים חשב כריסטוף. "את ערפד או משהו דומה
לאחד?" הוא שאל בזמן שהם המשיכו בסמטה. "אתה יכול להחשיב אותי
כאחד" אמרה "אחרי הלילה אני אהיה. אתה מבין האנשים הפשוטים
שהערפדים מרחמים אליהם, או יותר נכון להגיד לא אוכלים אותם,
צריכים למלא כמה משימות, אם הם רוצים כמובן, אם לא אז הם
הולכים לדרכם בפחד תמידי. אני החלטתי למלא את אותן משימות".
"איזה משימות?" המשיך לתחקר אותה כריסטוף. "כל מיני מה שצץ להם
בראש, בדרך כלל הם משחקים איתנו" אמרה "אבל לפעמים יש גם דברים
רציניים, כמו למשל המשימה כריסטוף" אמרה בצחוק. "אתה מבין השם
שלך לא ניתן לך סתם כי הוא מגניב או משהו יש מטרה אבל אני לא
זאת שתספר לך אל זה, את זה תגלה עוד מאט".
"ומה קורה אם את לא מצליחה לעשות או יותר נכון לעמוד במשימה?"
הוא שאל בזהירות. "הם הורגים אותך" ענתה סנייק. "ומה קורה אם
את מצליחה בהכל?" שאל כאילו כלום, כאילו זה היה ברור שזה מה
שעושים והוא סתם שאל בישביל להיות בטוח. "אז, הם נותנים לנו את
נשיקת המוות והופכים אותנו גם לערפדים"
לפתע היא נעצרה כאילו מקשיבה למשהו. "עצור" אמרה ושמה את ידה
על החזה שלו כדי לעצור אותו. "טוב זה לא מצחיק תצא כבר ריי".
לא היה ברור אל מי דיברה. "אתה צריך להיות בפנים עוד מאט יום,
אסור שיראו אותך" המשיכה. "תפסת אותי שוב" לפתע נשמע קול עמוק
של גבר...