שאלנו:
אימא, כשאת אומרת 'עיר הולדתי',
מדוע קולך מלא געגועים?
אימא ענתה:
'עיר הולדתי' היא המקום בו נולדתי.
זה הכל? שאלנו.
זה הכל! אישרה אימא.
אז על מה הגעגועים?
אימא הרהרה מעט ואמרה:
'הכל', פירושו, השכונה, והמכולת של כהן, שהיינו קונים בה
מצרכים ב'תלושים'.
והחלבן שמחלק חלב בכדי פח.
העגלה האדומה של מוכר הנפט.
והקריאות של מוכר הקרח.
התרנגולות בלול, בחצר. ותרנגולת-הודו שחורה שדגרה באמבטיה.
עץ התות ליד בית התרבות.
והסרטים בקולנוע-אסתר, עם התרגום בצד.
הפרימוס בחצר, עליו מרתיחים את הכביסה.
והעגלון עם הסוס השחור, שהיה נותן לנו טרמפ למושבה.
מצחצח הנעליים, עם דרגש הנחושת, בכניסה לאג"ד.
האיש הקורא 'אלטע-זאכן' בשכונה.
וצלם הרחוב, בכיכר-העצמאות, שראשו חבוי תחת בד שחור.
שלוליות הבוץ בחורף. ה'אגם', בצומת. והילדים היחפים בקיץ.
ה'צ'ינגה' (היא המסטיק של פעם), עם הגזוז החמוץ-מתוק, בקיוסק.
משחק הקלאס ו'חמש אבנים'.
באותם הימים, לגולות קראנו 'בלורות'. ולעיר קראנו 'מושבה'.
נרקיסים וכלניות היו ממש ליד הבית, אבל היו גם, ממש מעבר
לחלון,
יללות של 'שאקאלים' בלילה, ורק בבגרותנו נודע לנו כי אלה
תנים.
ואין הם טורפים ילדים.
לא היו משחקי מחשב וטלוויזיה ולכן שיחקנו ב'חסמב"ה'.
שוטטנו בעולם עם קפיטן קוק והשתתפנו בקרבות בין אינדיאנים
לקאובויים.
ו.....

וכאן אימא הפסיקה.

זה הכל? שאלנו.

זה הכל! השיבה אימא.