ג'אמילה הלכה לעולמה, רחוק מהשכונה, בקנדה, אצל בנה הבכור. כך
סיפר לי חתואל. כשרצה הבן להטיס את הארון ארצה, התבקש להציג
את ניירותיה של ג'אמילה. ואז הסתבר שיש איזו בעיה. לכן נערכה
הלוויה צנועה, שם בגולה, מקום שהקהילה היהודית כנראה נקיה
מביורוקרטיה.
ג'אמילה אינו שם נפוץ במקומותינו. לכן, כשנפגשנו לפני מספר
שנים, היה זה טבעי ששאלתי אותה על מקור השם. ג'אמילה נרתעה.
אבל, נודניק כמוני  הרי לא יוותר, לכן הלכתי אל חתואל הקשיש,
שהוא בן בריתי בשכונה.
אולם חתואל סירב לדבר.
"כל זמן שהיא חיה, אני לא מדבר!", אמר נחרצות.
לפני שבועיים ביקרתי אצל חתואל הקשיש. ישבנו על הדשא, גירשנו
יתושים, והקשבנו לקולות הנחליאלים המתקוטטים על מקום לינה
בענפי הפיקוס שבקצה הגינה.
"מזג האוויר משגע את הנחליאלים השנה", אמר חתואל, "יום חמסין
ואחר כך גשם!".
החצבים באמת פרחו השנה חודש לפני הזמן, וגם החבצלות, אמרתי סתם
כך.
"כל העולם משתגע!", אמר חתואל, "זה מהשעונים הדיג'יטליים,"
הוסיף.
חמודה, רעייתו של חתואל, שאלה אותו כמה סוכר לשים בקפה.
"חמישים ושתיים שנה התחתנתי איתה ועוד שואלת כמה סוכר לשים",
התלונן חתואל.
חמודה חזרה עם מגש עמוס ספלי קפה וצלוחיות עם פיצוחים.
"אתה זוכר את ג'אמילה הזקנה?", שאל, והמשיך, "היא נפטרה".
למה? אני שואל, לא רצית פעם לדבר עליה?
"ג'אמילה הייתה ערביה!", אמר חתואל בקצרה.
מה אתה אומר? איך יכול להיות? איך היא יכלה לגור כאן בלי
שיודעים?
"ש... ש... " השתיק אותי חתואל, "בוא תשמע: כתוב בתנ"ך: .. קול
ששון וקול שמחה. קול חתן וקול כלה. קול ריחיים ואור נר. זה
בספר ירמיהו, פרק כ"ה, ובתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב יש
כזה שיר: קול ריחיים בבורני אור הנר בברור-חיל שבוע הבן, שבוע
הבן, משתה שם, משתה שם".
מה העניין? שאלתי.
"פעם", מספר חתואל, "לקחו אותנו לטיול, מוועד-עובדים, לדרום.
היינו בקבר של נאבי-בוריר. שמה זה ברור-חיל, מן השיר בתלמוד.
הראו לנו שם עתיקות של  יהודים, מהתקופה של הרומאים".
נו?
"עד מלחמת השחרור גרו במקום ערבים".
מה זה קשור?
"ג'אמילה היא מהכפר הזה!", אמר חתואל כאילו הטיל פצצה.
היא סיפרה לך?
"מה פתאום? מי יספר דבר כזה? אני תפסתי את זה לבד".
אל תהיה כזה! אמרתי.
"כל העניין", הוא מספר, "היה כשהילד הצעיר של ג'אמילה נפצע
בתאונת דרכים. אתה יודע, זה שהיה ב"מסתערבים". הוא דרס ערבי
זקן, על יד איזה כפר, בסביבות ג'נין. הילד בעצמו נפצע. הלכתי
לבקר אותו בבית-חולים. הוא סיפר לי, ששניהם שכבו שם, פצועים על
הכביש,
והערבי חשב שגם הילד של ג'אמילה, ערבי. הזקן הרגיש שהוא הולך
למות והוא סיפר לילד של ג'אמילה על הכפר בוריר, שממנו הוא ברח
במלחמה בארבעים ושמונה. הם היו, כך סיפר הזקן, קבוצה של משפחות
משונות. היו להם מנהגים שלא דומים למוסלמים. למשל, הם היו
עושים ברית-מילה אחרי שמונה ימים, ולא בגיל שלוש-עשרה, כמו אצל
שאר המוסלמים. גם כשהיו עושים ברית, היה נהוג אצלם להדליק נר
בחלון, ביום. זה היה במקום הזמנה. וכשהיו עורכים חופה, זה נעשה
בצינעה. ובמקום להזמין את הקרואים, היו מודיעים על טקס החתונה
ככה: הם היו שמים אישה, מן הזקנות, בכניסה לבית, והיא הייתה
מסובבת את המדאק, שזה כאלה אבני-ריחיים קטנות. אבל, היא הייתה
טוחנת כלום, וזה היה עושה נורא רעש. ומהרעש הזה היו יודעים שיש
חתונה במשפחה..."
סיפור יפה, אני אומר, אבל מה זה קשור לג'אמילה, ואיך זה מראה
שהיא ערביה?
"כשנולד לג'אמילה הבן הבכור, ההוא שנשוי לבת של מסעודה, ועכשיו
הוא גר בקנדה, היא הדליקה נר בחלון, באמצע היום! וכולם ראו את
זה והתפלאו. ובדיוק באותו זמן הייתי שומע הרצאות, מפרופסור זאב
ווילנאי, שהיה מרצה כאן בעיר, בקיץ. והוא סיפר שפעם ביקר בכפר
שהיו בו המנהגים האלה, והוא חושב שהאנשים האלה הם יהודים
נסתרים. מין אנוסים. והתחלתי לברר מאיפה בעצם הגיעה ג'אמילה
לשכונה. כי תמיד היא אומרת שגדלה בקיבוץ ברור-חיל, שזה על יד
הכפר ההוא. ואני לא יודע איך היא הגיעה אלינו... אולי מישהו
מהקיבוץ אימץ אותה כשהייתה ילדה?"
אז יכול להיות, אני אומר, שהבן של ג'אמילה דרס אפילו מישהו
מבני משפחתו, ואולי אפילו את הסבא שלו?
"בזמנים המשוגעים האלה, הכל יכול לקרות".
קמתי.
חמודה ציידה אותי כרגיל, בשקית ניילון עם עלי נענע שריחם מגיע
לדבריה, עד תחנת הרכבת. מזווית העין, ראיתי בבית הגבוה ממול,
על אדן החלון מעט פיח ושרידי שעווה.
אולי רק היה נדמה לי?