New Stage - Go To Main Page

עדייה הירש
/
נפילה

אני רצה, הערב יורד, השמיים כבר שחורים, אין כוכבים הלילה,
"והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום...", חושך... וקר,
מאוד קר, לא סתם בכאילו, על אמת, ואני רצה, יותר מהר, מרגישה
שמשהו רודף אחרי, אני לא יודעת מה, ולא יודעת למה, יודעת רק
שאסור לי לעצור, אסור לי אפילו להאט, אני לא מרגישה את
הרגליים, לא מרגישה את הרוח, את הקור,  אני מרגישה שעכשיו זה
רק אני והוא, ומי זה הוא? אני לא יודעת, אני רק יודעת שצריך
לרוץ, ולרוץ מהר, כדי שהוא לא יתפוס אותי, אני מגיעה לצוק,
לא יודעת מה אני עושה, ולמה, אינסטינקט...
בהתחלה אני מרגישה שאני נופלת, כמו בכל החלומות האלה, שרק
נופלים בהם, ואף פעם לא מגיעים לקצה, רק שאני רואה את הקצה,
ורואה איך שהוא מתקרב אליי במהירות מסחררת, אני מבחינה בסלע
חד,  יודעת שאם אמשיך ליפול, אנחת בדיוק על קצהו, מנסה לעצום
את העיניים, אבל הן לא נותנות, הן מתעקשות להשאר פקוחות, לראות
הכל, לדעת הכל, אני כבר רואה את הסלע מקרוב, כמעט רואה את
הנמלים שמטיילות על פניו, או שזה רק הדמיון שלי, אני לא יודעת,
אני כבר מדמיינת את ההתפוצצות, את ההתנגשות, את כל הדם נמרח
סביב על הכל...
לא מראה מלבב במיוחד.


ואז אני מתעוררת...
אני מוצאת את עצמי במיטה, רואים שהשתוללתי, השמיכות מבולגנות,
פרועות, כמעט כמו השיער שלי, רק שאין שיער, גזרתי אותו אתמול,
אני, לבד, ברגע של אטרף חולני, לקחתי זוג מספריים וחתכתי
אותו.
אני לא משוגעת! לא משוגעת! לא ! לא! לא משוגעת! אני צועקת...
נכנסת לאמוק מטורף...
הם מנסים לתפוס אותי, לרסן אותי, להלביש אותי בפיג'מה, שוב
הפיג'מה, הפיג'מה הלבנה, אני רואה אותה הרבה בזמן האחרון.
ואז הם זורקים אותי לחדר, אני מבלה פה כל כך הרבה!
אני כבר חושבת איך לעצב לי אותו...נזכרת בחדר שפעם היה לי, היו
מלא בובות, וספרים....והוא היה צבוע, ואז אני יודעת... צריך
צבע, אני אומרת לעצמי, צריך המון צבע, אני חושבת על החדר,
כשהוא צבוע, ופורצת בצחוק מתגלגל, אני משתוללת בטירוף שלי בתוך
החדר הלבן [שלי],
נמאס לי, אני הולכת לישון, אני ישנה הרבה, בסוף, הם באים לקחת
אותי, אבל אני רוצה להשאר בחדר שלי, עם הפיג'מה שלי, אני נלחמת
בהם.
אני לא רוצה שייקחו אותי מהחדר שלי, אני צועקת עליהם.
הם נראים מבוהלים, אז אני צועקת יותר חזק, ומשתוללת קצת יותר,
אני צועקת "החדר שלי!" יודעת שאם לוקחים אותי, לא מפחדת, אין
לי ממה לפחד, מה יעשו? יהרגו אותי?
כבר ניסיתי, אני מתכוונת להצליח בנסיון הבא, הם רק יחסכו לי את
העבודה.
אני משתוללת, רוצה להשאר, בועטת, ונושכת, ומרביצה, ומושכת, והם
לא יודעים מה לעשות,
הם לא מוכנים להודות שאני "קורעת אותם", הם מתביישים בזה,
שילדה קטנה ועדינה כמוני קורעת אותם.
הם מחליטים שזהו, שאני דפוקה מדי, הם סוחבים אותי למיטה החדשה
שלי, אני הולכת בשקט, כאילו מישו כיבה בראש שלי את המתג, הם
רואים שנרגעתי, הם מנהלים בשקט דיון על הסמים שהם רוצים לתת
לי,  הם חושבים שאני לא שומעת אותם, אבל אני כן, ואני יודעת
בדיוק מה הם אומרים, אני נזכרת בבדיחה פתאום, לא זוכרת איך זה
הולך, אבל זה משו עם פו הדב על ספידים, מבדר.
אני עייפה, שוב, השתוללתי קצת היום, בזמן שהם מדברים אני נכנסת
למיטה, שמה את הראש על הכר, ונרדמת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/3/03 15:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדייה הירש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה