אני יכולה לדמיין
מסך שחור כגיליוטינה
יורד על עולמי
חותך בבשרי.

כאשר אסון ייפול עליי,
אני חשה בגיליוטינה
ביני לבין העולם.
לא כלא, לא חלון,
לא וילון, לא חשכה.
גוש מתכת שחור
אטום, חד
נסגר
סביב גופי.
רק אולי מבט אל על
לצפות ישירות באסון,
העשוי, לרדת כך סתם,
אף להביט בו,
לאמר לו
להסביר לו.

שם בשמיים יושב לו,
חופשי, משוחרר,
נושא אסוני על כפיו.

כך על חיי, על ביתי,
עולמי,
יפול חוצץ, יפול דבר.

אני שומעת את קול במסך,
אני יכולה לחוש במגעו,
קפוא, קר.
אני יכולה לראותו,
להריחו,
ריח פלדה לעתים לחה.

מי יודע מה המרחק ביני לבינך,
במילימטרים, בזמן.

גליוטינה שחורה,
מסך פלדה של אימה,
שחורה וקרה,
ביטוי נורא
לאסון שיכול
עם שחר אחד
להחריב את העולם,
את עולמי,
את ילדיי.