היה לי חלום.
חלום שהיה חוזר כל לילה, במשך כמה שנים טובות.
פחדתי מהחלום הזה, מאוד.
בחלום, ראיתי דמות קצת שקופה, וגבוהה והיא דיברה אליי.
היה לה קול נורא עבה, וקצת מלחיץ.
כל פעם מחדש, היא הייתה אומרת לי: "את משחיתה את רכושי, עד שלא
תפסיקי להשחיתו - אני לא אעזוב אותך".
ואחרי שראיתי את הדמות. בתחילה, ראיתי שלולית של דם מרחוק
רחוק.
וכל לילה - השלולית התקרבה אליי יותר ויותר.
לילה לילה, היה חוזר אליי החלום. כל יום הייתי רואה אותו
בבירור יותר.
כל יום נוספה לי מיאית של שניה מהחלום.
תמיד הייתי קמה בבהלה, רצה למגירה ומוציאה משם את הסכין. מרוב
שפחדתי, לא הייתה לי דרך אחרת להתמודד עם הפחד.
עד כמה שהסכין תמיד הייתה איתי שהיה לי עצוב, היא הסתפחה גם
לרגעי הפחד.

אחרי כמה שנים, היו לילות שהשלולית החלה להתקרב יותר ויותר.
תוך שבוע מצאתי אותה ניצבת מולי. ממש מולי.
קמתי בבהלה, חתכתי את עצמי בכל הכוח האפשרי. עמוק עמוק.
כל הרצפה הוצפה בדם. הפכה להיות שלולית אחת גדולה של דם, כמו
בחלום.
לילה למחרת חלמתי את אותו החלום.
קמתי בבהלה, ולא יכולתי לחתוך יותר. הסתכלתי על הסכין. והיו לי
פלאשבאקים של שלולית הדם הנוראית.
לילה לאחר מכן, רק ראיתי את הדמות בחלום שלי.
היא אמרה לי: "אני שמח שהפסקת להחרים את רכושי. ועכשיו - אני
אקיים את הבטחתי ואעזוב אותך".