בסוף זה תמיד אותו הדבר.

כשאמרתי שאני שונאת אותך אז לא התכוונתי באמת.
בסך הכל רציתי שתתיחס אליי, חשבתי שאולי ככה תסתובב אחורה.
ופעם תמיד היה לי חלום שחזר על עצמו, בחלום אתה רץ, ואני
מאחורייך, וכל מילה שאני אומרת לא משנה שומדבר. אתה ממשיך
לרוץ, ואני ממשיכה לרדוף אחריך, לצעוק לך שאני אוהבת אותך,
העיניים שלי דומעות, אתה לא מפסיק, אני מתעייפת, ועוצרת.
אפעם לא רציתי לעצור אתה יודע,
כשלא עצמתי את העיניים הייתי ממשיכה לרוץ שעות, עד שאתה תתעייף
ותעצור. ואני יוכל להגיד לך הכל ואתה תבין.
אבל בסוף תמיד הייתי שוקעת בשינה עמוקה, ושם בחלומות הייתי
מפסיקה לרוץ אחרי פרק זמן קצר, ואתה לא מפסיק לרוץ, אפעם לא
מתעייף.

ובימים שהייתי שמחה, הייתי מצליחה לחלום שאתה לא רץ, ואתה
איתי.  ושנינו ביחד. ואחר כך נפילה, וזה מתחיל שוב, שוב אתה
רץ.

לפעמים, בימים הכי עצובים שלי, כשאני כבר על הסף, אתה חוזר
פתאום. והפעם זה לא חלום, ולא תמונות שרצות, ולא מחשבות
חלומיות. אתה פה, לגמרי פה. לגמרי מחבק, לגמרי שלי, לגמרי
אוהב.
ואני יכולה שוב לשמוע את השפתיים שלך, לוחשות לי באוזן שאני
הכי חשובה לך, ואחרכך מנשקות אותי. ואיכשהו אני מאמינה כל פעם,
שהפעם זה לתמיד.
בערב אני נזכרת פתאום שמתישהו תלך. אני מתחילה לפחד. ואז אני
מספרת לך, ואתה קצת כועס, שאני יכולה לחשוב שתלך. ושוב אומר,
שאני הכי חשובה לך, והכי מיוחדת, ושאתה תעשה הכל עד שאני אהיה
שמחה. ותשאר, לתמיד.

אני עוצמת עיניים וחולמת עלייך. כל פעם מחדש אני מאמינה לך.
שהפעם זה אמיתי, ושבכלל, אתה ילד אמיתי, שהפעם זה לתמיד, שהפעם
תשאר.

אז למה אתה רץ?


לא רציתי שתלך.