חדר לבן. אני על מיטה צרה. משום מקום מופיעים תולעים, עכבישים,
ונמלים. אני לא יכול לזוז. הם זוחלים עליי, עולים עליי,
מדגדגים אותי, מכסים את כולי. אני מנסה לצרוח אבל אני לא יכול.
הם מכסים לי את הפנים וברגע שאני פותח את הפה הם זוחלים לתוכו,
לתוך האף, האוזניים. מסתבכים לי בשיער. אני לא יכול לסבול את
זה. אני פותח את הפה עוד יותר כדי לשאוף אוויר והם נכנסים לי
לגרון. אני מתחיל להיחנק...
טלפון.
התיישבתי במיטה, מזיע כולי למרות הגשם בחוץ. השעון הראה 6:30.
סיוט. זה רק עוד סיוט.
"הלו ... כן, זה אני ... לא, היא בעבודה ... לא, לא הערת אותי
... אוקיי, ביי."
מקלחת. הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי אחרי הסיוטים. עדיין
זכרתי את הפעם הראשונה שחלמתי על זה. הייתי בן 11 וזה היה אחרי
לוויה של מישהו. אני לא זוכר מי, ואז אח שלי הגדול התחיל לצחוק
על זה ולספר כל מיני זוועות שראה בסרטים. התעוררתי אותו לילה
בוכה, אימא שלי הרגיעה אותי ונתנה מנה לאח שלי על זה שהפחיד
אותי. אחרי כמה חודשים היה לי עוד סיוט, בלי שום קשר.
ככה זה היה מאז. בכל כמה זמן הסיוט חוזר: פעם בכמה חודשים, כמה
פעמים בחודש, לפעמים אפילו לא יותר מפעמים מועטות בשנה שלמה.
אבל בזמן האחרון זה לא עוזב אותי. זה התחיל כמה פעמים בחודש,
כל שבוע, ועכשיו זה כל לילה. אותו חלום, תמיד אני מתעורר מזיע
ורועד.

"תתעורר, דן!" מרפק נדחף לעברי. הרמתי את ראשי מהשולחן, משתעל.
עדיין מרגיש את החנק, ואת הזחלים על גופי. הרמתי את ראשי
וראיתי את אבי, יושב לידי בשיעורי מתמטיקה. הוא נראה מפוחד
משהו. "שמעתי אותך משתעל ומנסה לצעוק, מה קרה, על מה חלמת?"
"סתם סיוט...." אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שכולם הסתכלו
עליי. הלב שלי פעם ונתן לי את ההרגשה שכולם שמעו אותו. שכולם
ידעו מה קורה לי, שאני לא בסדר, כי הרי איזה תיכוניסט נורמלי
חולם על תולעים שזוחלות עליו באמצע שיעור? המבט של התלמידים,
המורה, ובעיקר של איילה - העיניים הגדולות והחומות, בפנים
מוקפים שיער שחור.
לא יכולתי לסבול את זה, ורצתי החוצה. הייתי חייב מים. הגעתי
לברזייה, ושתיתי כאילו שאני מתייבש. ככה באמת הרגשתי, ואחרי
שסיימתי לשתות התזתי מים על הפנים, הרטבתי את השיער, החולצה,
אבל לא היה לי אכפת. מים. זה מה שהיה חשוב, המים. מים קרים.
מים רעננים. מים. . .

"מים..." שמעתי את עצמי לוחש. פתחתי את העיניים. הייתי בחדר
לבן, סגור. שכבתי על מיטה צרה. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי,
הסיוט שלי התגשם. תכף יבואו התולעים ויקברו אותי, ויזחלו עליי,
כמו תמיד...
"איך אתה מגיש, דן?" שמעתי קול. הסתובבתי בבהלה וראיתי אדם
גבוה, עם שיער מכסיף ברקות עומד מעליי בחלוק לבן וחיוך מודאג.
רופא, רק רופא. הכרחתי את עצמי להירגע ואז ראיתי שהחדר לא היה
לקוח מהסיוט שלי, אלא חדר בבית חולים, ולצד המיטה שלי ישבה
אימא. היא דאגה, ראו לה את זה בעיניים. היא אף פעם לא הצליחה
להסתיר את הרגשות שלה. "אני בסדר, אימא, אל תדאגי. אני אהיה
בסדר..." לא יכולתי להמשיך לדבר, הייתי חייב להפסיק כי פתאום
הכו בי גלים של כאב. רעדתי, ועברה בי צמרמורת. הראש שלי היה
כבד והכל החשיך.
סיוט.
ערות
סיוט.
ערות. הכרה.
סיוט.
ערות. הכרה. שברי משפטים.
סיוט.
ערות. הכרה. משפטים שאני לא זוכר.
ככה זה היה במשך אני לא יודע כמה זמן, פשוט שכבתי ככה בין סיוט
לסיוט, לא זוכר שום דבר ביניהם. בסוף התגברתי. אמרו לי שהייתי
שבועיים בביה"ח. אח"כ שכבתי שבוע בבית. בסוף הייתי מספיק חזק
לחזור לשגרה.

אבל הסיוטים המשיכו, והתדירות גברה. עכשיו לא הייתי חולם רק
בלילה, אלא כל פעם שעצמתי את העיניים ראיתי את העכבישים.
הרגשתי גם כל פעם יותר ויותר את תחושת החנק כשהם נכנסו לי
לגרון. הרגשתי אותם אוכלים אותי מבפנים. נושכים אותי מבחוץ.
ואני נחנקתי.
לילה אחד באו חולדות שנשכו אותי. לא כמו בחלומות, הרגשתי את
זה. זה היה כואב. הרגשתי את הדם החם יורד לי מהרגליים.
שעון מעורר. 7:00. ביה"ס.
הורדתי בתנופה את השמיכה מעל לרגליים ונעמדתי על הרצפה.
ונפלתי. הסתכלתי על הרגליים שלי, במקומות שנשכו אותם, הם
דיממו. ללא אומר חבשתי את הפצעים ולבשתי גרביים גבוהות עליהם.
שאף אחד לא יראה. לאף אחד אסור לדעת שאני משתגע.
כשיצאתי מהחדר שלי לכיוון המטבח נתקלתי ביונתן בורג, השכן. הוא
היה שכן שלנו במשך 15 שנה, מאז שעברנו לבית הזה אחרי שאבא
נהרג. הוא עבד עם אבא שלי פעם, ומייד הציע לנו עזרה בכל מה
שנצטרך. הוא נראה נורא נחמד, ואימא שלי ואח שלי ישר חיבבו
אותו, אבל אני לא. תמיד הייתה לי תחושה רעה לגביו. זה לא היה
המקצוע שלו, שאף אחד לא ידע מה הוא בדיוק וזה רק עזר לשמועות
לפרוח, אלה לא היו ההצעות המזויפות שלו ואפילו לא המבטים ששלח
לאימא שלי, שהיו ברורים לכולם. זה היה משהו שפשוט לא יכולתי
להסביר. משהו רע. ממש רע.
"איך אתה מרגיש, דן? אימא שלך סיפרה לי. אני ממש מצטער...."
"אל תצטער, אני עוד לא מת." הוא בטח יקפוץ משמחה. ככה לא יהיה
אף אחד שיתנגד לו להתחיל עם אימא שלי.
"אני רואה. סיוטים הא?" הוא חייך. בטח חשב שהבדיחה מצחיקה או
משהו. ניסיתי לחייך בחזרה, אבל כל מה שיצא לי זו עווית. "אני
מאחר, אם לא תסלח לי."
"כמובן. אני מכיר את ההרגשה. כל פעם שלי יש סיוט אני מנסה
לחשוב על מה עשיתי שזה מגיע לי, ולנסות לשפר את זה. כמובן שאני
זז." אמר אבל לא זז מהדרך. "זוז לי מהדרך!" הייתי עצבני, עייף
ומשוגע. כל דבר קטן הקפיץ אותי. אז הדבר האחרון שהייתי צריך זה
את הבן זונה הזה עומד לי מול הפרצוף וצוחק עליי ורוצה שאני
אמות. נמאס לי לחכות, ודחפתי אותו. הוא התאושש מהר מאוד וניסה
לתת לי אגרוף, השמן הזה. התחמקתי והכנסתי לו ימנית בסנטר. הפה
שלו התחיל לדמם. שיידע לעצמו, אבל האושר שלי לא נמשך יותר מדי,
כי אימא שלי יצאה מהמטבח והתחילה לצעוק עליי, שזה שאני מרגיש
רע לא נותן לי תירוץ להעליב את השכן הנחמד, ושאני אסתלק לה
מהפרצוף לביה"ס ואת ההמשך בטח כולם יודעים.

אז הסתלקתי, אבל לא לביה"ס. ירדתי לעיר התחתית והתחלתי לשוטט
בלי מטרה. ככה סתם, טיילתי לי בשמש עד שהיא שקעה. אחרי שהיא
שקעה התיישבתי בבית קפה אחד והתחלתי עם בחורה אחת, יפעת קראו
לה. הייתה דיי יפה, רזה כזאת, אבל הכל היה אצלה בול במקום.

בחצות בערך חזרתי הביתה. נכנסתי בשקט, או עד כמה שניסיתי להיות
בשקט, כי בקפה ההוא שתיתי דיי הרבה, כמה שהספיק הכסף. קיוויתי
שאם אני אשתכר כמו שצריך אז לא יהיו לי סיוטים. אחר כך גיליתי
שזה לא עבד, אלא רק הגביר את כאב הראש שלי למחרת בבוקר. אבל
בינתיים נכנסתי הביתה ופתאום אני שומע את הקול של אימא שלי,
מדברת בטלפון. איתו.
"יונתן, תקשיב ... אני נורא מצטערת על מה שקרה הבוקר ... אני
יודעת, אבל אתה מבין ... הוא אחרי מחלה קשה מאוד, " היא התחילה
לבכות, "הרופא אמר שזה יכול לגרום לו להתנהג קצת מוזר בהתחלה,
... זה גם עלול לגורם להזיות ... אנחנו לא מוצאים אותו..." היא
פשוט המשיכה לבכות לתוך השפופרת. "אתה פשוט היית חבר כזה טוב
כל הזמן הזה, ואני צריכה שתתמוך בי. מאז ש... שרונן..."
פשוט התפרצתי לחדר. מה היא מדברת עם השמוק הזה על אבא שלי? מי
הוא בכלל לדעת על הבעיות שלי שאני אפילו לא יודע עליהן עדיין?!
רצתי אליה וטרקתי את השפופרת בכוח. הייתי שיכור, ידעתי את זה
שאני שיכור והוזה, אבל לא יכולתי שלא למרוח כשראיתי אותה עומדת
מולי עם עיניים אדומות  מבכי, סוודר, ג'ינס ועכבישים בשיער. הם
זחלו עליה כמו שהם זחלו עליי. והיא לא הרגישה, להפך היא ניגשה
אליי וניסתה לחבק אותי, ממלמלת על כמה שהיא שמחה שחזרתי הביתה.
צרחתי וברחתי ממנה. לא יכולתי להרשות להם שיזחלו עליי. לא, לא
שוב.
ברחתי לחדר שלי, הסתגרתי ונשכבתי במיטה, מכוסה עד מעל לראש.
מנסה שלא לחשוב, מנסה שלא להירדם, מנסה שלא לחלום.
כאמור, זה לא עבד. הסיוט חזר ובבוקר התעוררתי עם ראש שעומד
להתפוצץ בכל רגע. אבל הייתי צריך לקום. קודם כל, הייתי צריך
לדבר עם אימא שלי.
היא ביקשה ממני ללכת להתנצל. הבטחתי לה שאני אעשה את זה, רק
כדי שלא תדאג. אבל לא מיהרתי.

למחרת בביה"ס כולם הסתכלו עליי קצת מוזר. הרגשתי יותר טוב,
למרות הסיוט בלילה. הכל היה בסדר. הלך לי יום מצוין. בהפסקה
ניגשתי לאיילה. הזמנתי אותה לצאת והיא הסכימה. הייתי ממש
מאושר. "ואני עוד חשבתי שזה הולך להיות עוד יום מעצבן."
"אני שמחה ששינית את דעתך." היא חייכה והתקרבה אליי. הסתכלתי
עליה. "מה אתה נועץ בי עיניים? תגיד כבר משהו."
"אין לי מה להגיד."
"אז מה דעתך על עוד משהו שישפר לך את היום?" היא התקרבה אליי
עוד ויכולתי להריח אותה. ידעתי מה היא רוצה, אבל המשכתי את
המשחק. "מה?"
"זה." אמרה ונישקה אותי. הנשיקה הייתה מתוקה, נחמדה. כזו של
דייט ראשון. הרגשתי את הלשון שלה מדגדגת לי את השפה. ציפיתי
שהיא תמשיך פנימה, אבל היא עלתה לכיוון האף שלי, כאילו שהצמיחה
רגליים וההרגשה התחילה להיות רעה. באותו זמן הרגשתי עוד משהו
נכנס לי לתוך הפה והתחלתי להשתעל. זה היה קטן ומגעיל, בדיוק
כמו בחלום שלי... פתחתי את העיניים וראיתי שבמקום החיבוק של
איילה אני מכוסה ביצורים מהסיוט שלי. לא האמנתי שזה מתגשם עוד
פעם. זה רק הזיות. הזיות מהמחלה, אמרתי לעצמי. והמשכתי להגיד
את זה לעצמי עד שאיבדתי את כל העשתונות ובפאניקה הדפתי מעליי
את הר העכבישים והתולעים וברחתי. פשוט ברחתי.

אחה"צ הלכתי ליונתן, לבקש ממנו סליחה על האגרוף. דפקתי על דלת
הכניסה. אין תשובה. ניסיתי עוד פעם. כלום. דחפתי אותה קצת,
והיא נפתחה בקלות. נכנסתי. "מר בורג? אתה כאן?" ומשלא הייתה
תשובה: "יונתן, זה דן. הבן של רונה." התהלכתי בדירה וחיפשתי
אותו. "באתי לבקש סליחה." לא הייתה תשובה. יכול להיות שהייתי
טיפש, או אולי איזה חוש שישי הוביל אותי, אבל המשכתי להתהלך
בביתו, הצצתי פנימה בכמה חדרים, המשכתי במורד המסדרון וראיתי
דלת פתוחה. הוא בטח שם, ולא שמע אותי. "יונתן, אני..." ונאלמתי
דום. החדר היה קטן ולבן. ללא חלונות, ועם מיטה צרה בפינה. החדר
מהחלום שלי. החדר מהסיוט. נכנסתי, וכל רגע ציפיתי שחרקים
יתחילו לזחול עליי. אבל משהו משך אותי. המשכתי להגיד לעצמי שזה
היה רק סיוט, הזיות. לא אמיתי, וזה פשוט חדר. זה לא שינה.
קול.
הסתובבתי ונתקלתי פנים אל פנים ביונתן. "אהה... חיפשתי אותך...
באתי לבקש סליחה על..."
"מה אתה עושה כאן?" הקול היה קשה. נו, טוב אחרי הכל נכנסתי
לבית של הבנאדם בלי רשות.
"הדלת הייתה פתוחה אז נכנסתי. חיפשתי אותך." הוא המשיך להסתכל
עליי. "החדר הזה... יש לי הרגשה שהייתי כאן פעם..."
"בסיוטים שלך. זה החדר שאתה רואה כל הזמן."
"מה?" מאיפה לו?...
"אימא שלך סיפרה לי... והחדר עצמו, כנראה רק צירוף מיקרים
מצער.",
"אימא שלי לא יודעת על הסיוטים שלי. אף אחד לא יודע, כי לא
סיפרתי. איך אתה יודע?" התחלתי לפחד. "אתה אחראי עליהם איכשהו,
נכון? גם באותו בוקר... כשרבנו..." לא הספקתי לסיים את המשפט,
כשמשהו קשה הכה בי.

התעוררתי בחדר, או יותר נכון, התעוררתי לתוך הסיוט. התסריט
הרגיל. אני מתחיל להיחנק, משתעל, בוכה, ופתאום נפתחת הדלת
ולתוכה נכנס אבא שלי. הוא בא אליי, מרים אותי מהמיטה, ילד בן
שנתיים, מנער מעליי את המפלצות ומחבק אותי חזק חזק כמו שרק הוא
יודע. "אתה תהיה בסדר. עכשיו הכל בסדר." הוא לוחש לי.
הדלת נפתחת פעם שנייה, הפעם ברעש ויונתן עומד שם. גרסה יותר
רזה ובעלת שיער של יונתן, אך עדיין יונתן, ללא ספק.
"מה אתה עושה כאן?" הוא צועק.
"באתי לעצור אותך." אבא שלי עונה לו, ומסתובב. יונתן עומד עם
אקדח מכוון ואצבע על ההדק. "אל תחשוב שזה יהיה קל."
"אף פעם לא קל להיעצר. תוריד את האקדח, או שיוספו עוד האשמות
לתיק שלך." אבא שלי שולח ידו אל הנרתיק אבל לא מספיק להגיע
אליו, כי אני תלוי עליו. זה מאט אותו. מאט אותו מספיק כדי
שיונתן יירה.
אני נופל...

... ופותח את העיניים לראות את יונתן המבוגר עומד מעליי עם
אותו האקדח, אותה האצבע על ההדק. "עכשיו אתה..."
צלצול בדלת. "יונתן, זו אני, רונה. תענה לי, דן שם?"
יונתן הסתובב אל הדלת, ואני בהשראת רגע תפסתי לו את היד
והוצאתי ממנה את האקדח.
"רק דבר אחד תגיד לי, איך גרמת לי את הסיוטים?"
"זה לא סיוטים, אלו זיכרונות. בטח שאתה רוצה לשכוח?"
"דברים כאלו לא שוכחים." לחצתי על ההדק.

מאז אין לי יותר סיוטים.