אני יוצאת מן האוניברסיטה, צועדת במורד השביל. מימיני הכפר
עיסאוויה, משמאלי ירושלים, העיר. מאחורי בנין האוניברסיטה
העברית, לא רואה אבל יודעת, נמצאת כיפת הזהב והכותל המערבי.
מציאות בלתי אפשרית.
צועדת במורד השביל, ומרחוק אני מבחינה בקבוצה של נערות. נזכרת
בעצמי בגילן, בפעם הראשונה שנסענו לאוניברסיטה עם כל הכיתה.
חלקן עוקפות את המדריכות, מתרגשות. גם אני התרגשתי אז, עם כל
הכיתה. ממשיכה ללכת, מתקרבת אליהן, הן מתקרבות אלי. מהמרחק הזה
אני כבר יכולה לראות פרטי לבוש, לשמוע פיסות קול. ערביות.
אחת הבנות מבחינה בי, ונעמדת. רגע לפני שאני חולפת על פניה,
היא מחייכת אלי ואומרת "שלום". בעברית. אני מחייכת אליה בחזרה
ועונה לה "שלום". ואז מאחוריה, שאר הילדות מחייכות אלי ומבול
של "שלום" בקולות ילדותיים ניחת עלי. אני מחייכת אליהן,
ומוסיפה לצעוד במורד השביל מן האוניברסיטה.
הכפר, העיר והמורשת, ובאמצע יד מושטת, לגעת. 'שלום' היא אמרה
לי, אותה ילדה. בשפתי שלי, לא שלה. כמה מאמץ מצידה, והיא
מחייכת אלי. ואחריה, כולן מחכות אותה, לומדות ממנה.
לו רק ידעה אותה ילדה ערביה כמה נגעה בי אותה מילה  אחת שלה.
שלום, בין הכפר לעיר , למורשת.