יפעת קמה אל בוקר צונן. זה היה בוקר של יום אביב, בוקר של
פרפרים כביכול. תוך כדי ניעור אבק השינה מעיניה, עלתה בליבה
התחושה שזה בוקר די מוזר - למרות שלפני כן חשבה שזה הולך להיות
יום מיוחד. היום הזה, כך התסבר לה, הייחוד ממנו והלאה. היא
ניערה את ראשה. סתם הרגשה מחורבנת של בוקר יום לימודים, חשבה
לעצמה. כמה לא החלטית אני, חשבה שנייה מאוחר יותר.
בקפיצה חיננית העיפה את השמיכה מעליה ודילגה אל נעלי הארנבונים
שלה. בשלומפריות-משהו רצה אל חדר האמבטיה, וכשיצאה הילל אותה
אחיה. "איך השיער שלך גולש, זה יפה כל-כך, והוא חלק כזה
ומבריק".
יפעת חייכה. אכן זהו בוקר רגיל, חשבה לעצמה. אני חושבת יותר
מדי הבוקר, הוסיפה. וכשכולה מפודרת, והסומק בלחייה מנסה להסתתר
אך ללא הצלחה, ירדה למטה, הפעם באיטיות. רק אתמול שברתי את
היד, הסבירה לעצמה. למען האמת, היה זה כאב חד ותו לא. על
כל-פנים, יפעת ירדה אט-אט במדרגות, וכמכונה מהימנה ומשומנת
היטב תמרנה עצמה במיומניות וותיקה היישר אל קערת הקורנפלקס.
מבט חטוף בשעון הזכיר לה שעוד עשר דקות עליה לצאת מהבית, אך
היא חשבה שהיא כבר מאחרת. השעון לא בסדר, אמרה לעצמה. אז מה,
הבוקר כולו לא בסדר - אך זה אומר שגם לי מותר להיות לא בסדר?
באחת שמטה את הכף, וזו האחרונה נחתה כך שהחלב ניתז היישר אל
המקום שבו הייתה יפעת עומדת, אך רגע קודם לכן. הדלת הייתה
פתוחה למחצה ועלים עפו פנימה - אותם עלים ישנים מהסתיו שעבר,
שאף אחד לא העז להרים פן תשפוך עליו יפעת חמתה. הייתה לה מן
זיקה מוזרה לעלים האלו, סנטימנטים שאיש חוץ ממנה לא ידע
להסביר.
יפעת הייתה ילדה של סתיו, אמרו כולם, למרות הכחשתה הנחרצת.
בדרכה לתחנה חשבה לעצמה מדוע לא חיכתה לחברתה, הרי כל בוקר הן
הולכות יחד. באוטובוס חששותיה ממקרה משונה שעלול לקרות גברו,
וכשירדה כבר הייתה בטוחה שדבר נורא יתרחש, ואין דבר שביכולתה
לעשות כדי למנוע זאת. כל שיכלה לעשות הוא להיות מוכנה לאותו
אירוע. בכיתה היא לא הייתה מרוכזת, אמנם דבר די שגרתי אצלה, אך
הפעם הייתה אולי סיבה. באווירת הנכאים של ההפסקה הפעילה, שבה
כל אלה המלנכוליים ישבו בכיתות וספרו אצבעותיהם עד בלי די,
חשבה לעצמה שזה הזמן ללכת לאולם הספורט. היא לא רוצה לאחר כמו
כל פעם. בדרכה לשם חשבה שדבר לא קרה היום, והרי היא הייתה
מוכנה בפחד מוות לשווא. בריצה היא התקדמה אל עבר הדלתות
הכבדות, שבדרך כלל פתוחות לרווחה. במקום להחיש צעדיה עם הישמע
הצלצול, עצרה כשהבחינה שאף אחד לא נמצא בחוץ. בהססנות שלפה את
שעונה. הוא הראה אפס. ביראה הרימה מבטה לשמיים והשמיים היו
תכולים ואף ענן קל לא היה בשמיים - אך האפור שהיא חיפשה ניבט
מעיניה שלה אל הרוצח שניצב מולה.