ארבע בבוקר. לא שרק עכשיו התעוררתי, אבל רק עכשיו הבנתי שאני
צריך גם לקום מהמיטה.
החלטתי שאני רעב ובגלל זה אני לא מצליח להירדם. פתחתי את דלת
חדרי ונזהרתי שהאור לא יחדור לחדר הוריי שממול. התקדמתי למטבח
החשוך כשאני נזהר לא לקבל מכה חזקה בזרת של כף הרגל, אני לא
יודע איך, אבל כמעט תמיד במקומות ביתיים חשוכים אני חוטף מכה
חזקה בזרת של הרגל, אין דבר כזה מכה חלשה כי זה תמיד בא בהפתעה
(כי זו הסיבה שמקבלים מכה בחושך, אחרת למה שתקבל מכה?) ואין
דבר כזה שתקבל מכה באחת מהאצבעות האחרות כי זה תמיד בזרת ותמיד
כואב. ואז באה ההתקפלות על השטיח או על הרצפה ואז באים כל
ה"למה?! למה לעזאזל זה קרה לי?! אני חי בבית הזה ואני מכיר את
כל המבנים בו בעל פה! איך לעזאזל השולחן הזה הצליח להפתיע
אותי?" או "מי לעזאזל השאיר את דלת המדיח פתוחה?". אצלי
הנתונים היו שונים: אני לא בדיוק גר בבית הזה כבר שנה וחצי
ובכל פעם שאני חוזר אליו אני מגלה משהו חדש בו ולכן הזהירות
שהייתי צריך לנקוט היתה גבוה מהרגיל. הדלקתי את האור במטבח
ולפני שפתחתי את המקרר ידעתי כבר מה אני רוצה, אבל בכל זאת
התפללתי שהוא לא ימצא כי אז אני אצטרך להכין לי פרוסה וממש לא
היה בכוחי לעשות זאת. כל המצרכים שחלמתי עליהם בדרך למטבח היו
במקרר. ניצבתי במצב דבילי לחלוטין: אני רעב, יש אוכל, אבל אין
לי כוח להכין לי את האוכל ולכן אני עומד לסגור את המקרר ולחזור
לישון, או לפחות לנסות לישון מה שיציב אותי במעגל אין סופי כזה
שבו אני לא מצליח לישון כי אני רעב אבל מתעצל להכין לי אוכל
ולכן אני ממשיך לנסות לישון - ולא מצליח כי אני רעב! בכל אופן
התגברתי על העצלנות הדבילית הזו והחלטתי לחפש לחם למרוח עליו
את מיטב הממרחים שהיו במקרר. היה ברור לי איפה אני מתחיל לחפש
לחם, אבל לא היה ברור לי לאן אני ממשיך אם אני לא מוצא אותו
במקום היחידי שאני יכול לחשוב עליו כמקום הלחם. ומכשנאלצתי
להמשיך לחפש הרגשתי חסר אונים. השניה בה הבנתי שאין לחם התחלקה
לשלוש: בשליש הראשון של השניה הרגשתי חסר אונים, בשליש השני של
השניה הבנתי שחלומי התגשם ועכשיו אני פתור מלהכין לי אוכל כי
אין לי על מה למרוח את הממרחים ועכשיו אוכל לחזור לישון בלי
לייסר עצמי כי בכל מקרה אין לי ברירה. החלק השלישי של השניה
היה הכואב מכולם: נזכרתי שיש אנשים ששמים את הלחם שלהם במקפיא.
כששאלתי פעם מדוע עושים רצח כזה ענו לי שזה מחזיק את הלחם
"טרי" יותר זמן, ואז חשבתי לעצמי כמה דביל יכול להיות בנאדם
שמעדיף לאכול לחם מגעיל במשך שישה ימים במקום לאכול לחם טעים
במשך שלושה ימים?! בכל אופן אני אוכל למצוא את התשובה הזו ע"י
אחד מבני המשפחה שלי כי אכן היה לחם במקפיא. ארבע בבוקר, השנה
הראשונה מתוך עשרים שנותיי במדינה הזו בה יש חורף אמיתי, גשם
זלעפות בחוץ, משום מה נרדמתי עם מדי צבא וגופיה דקה... בקיצור
אני קופא מקור ועכשיו אני גם צריך לגעת ולאכול לחם קפוא! למה?
מרחתי לי מכל טוב על הפרוסה הקפואה והחזרתי הכל חזרה למקרר
לפני שאנגוס בפרוסה הקפואה שלי כדי שאכל לאכול בכיף מבלי
שאצטרך לחשוב על איך אני מסדר את השיש ומחזיר הכל בזמן שאני
אוכל. התייחדתי עם הפרוסה שלי ואכלתי אותה בהנאה רבה עם הרגשת
סיפוק אדירה שמבטאת את ההצלחה שלי במלחמה נגד העצלנות הגדולה
ביותר שהיא כמובן לקום מהמיטה בלילה קר כשאין חובה אמיתית
לקום. סיימתי את הפרוסה ופתחתי שוב את המקרר כדי לשאול ממנו את
קנקן השתייה ואז חשבתי כמה רעש יכולה לעשות דלת מקרר כשפותחים
אותה בארבע בבוקר כשכל האנשים הנורמאלים, להוציא את זה ששם את
הלחם במקפיא, ישנים שינה עמוקה. מזגתי לי את המיץ שגם עשה רעש
גדול מהרגיל ובדרך חזרה למקרר, עוד לפני ששתיתי את המיץ - כי
מה, צריך לשתות בכיף בלי לחשוב מה יש לי לעשות אחר כך, חשבתי
על רעש הוואקום שהדלת תעשה כשאפתח אותה ואז חשבתי שהפעם היא לא
תעשה רעש גדול כי אני מצפה לרעש גדול ומכיוון שהכל יחסי בחיים
היא אמורה לעשות רעש חלש אם אצפה לרעש גדול ואז שוב חשבתי שאני
במצב שבו אני מצפה לרעש חלש ולכן היא תעשה רעש חזק ואז שוב
חשבתי שהיא תעשה להפך כי שוב אני מצפה להפך. בכל אופן הדלת
נפתחה ושוב חזרתי למחשבת ההתחלה: "כמה רעש יכולה לעשות דלת של
מקרר שנפתחת בארבע בבוקר!". שתיתי את המיץ כשאני מפנטז על
השינה הטובה של השעתיים הבאות (כי זה הזמן שיש לי) וחזרתי
למיטה, לא לפני שאני נעזר באור של המטבח כדי לסרוק כל מבנה
בדרך לחדר שלי ומתכנן מסלול שבו לא אתקל בחפצים שמתחילים
בכוונה מגובה הזרת שלי. כיביתי את האור והגעתי לחדרי בהצלחה
ובהרגשת סיפוק גדול שגרמה לי לעודף ביטחון עצמי ולכן נתקלתי עם
רגלי בקרש הראשי של המיטה שלי ואז קפצתי למיטה מרוב כאבים, מה
שגרם לרעש עצום בשעה ארבע בבוקר, בעודי מילל לעצמי: "למה?!
למה?!".