הורי היקרים אשר גידלו אותי והביאוני עד הלום,

אני מניחה שאם אתם קוראים את זה, אזרתי את האומץ לעשות את מה
שחשבתי עליו כבר חודשים ואולי תמיד. התאבדתי. אתם יודעים מה?
כל הכבוד לי. על האומץ, ההחלטה ועל הביצוע המזוין. לא האמנתי
שאני אוכל לעשות את זה. תמיד הייתי פחדנית. אבל... הנה אני
והנה אתם. נגמר, מה? נשבר המעגל. שברתי אותו! שוב, כל הכבוד
לי. על זה שלא הסכמתי לסבול את ההתעללות שלכם, על שעמדתי על
שלי ועשיתי מעשה. כבר הרבה זמן אני חושבת על להרוג את עצמי.
הרבה הרבה זמן. בכל פעם שבכיתי חשבתי, טוב, מספיק, מחר אני
עושה את זה. אבל לא. מחר בא ואני לא עשיתי שום דבר. אז אמרתי,
טוב, מחר. היום לא יום טוב לסיים את החיים. אז גם המחר הזה בא
ואני מצאתי לי עוד תרוץ. חם מדי, נעים מדי בחוץ, אין גשם.
רציתי שיהיה גשם כשאני אתאבד. לא יודעת למה. סימבוליות, אני
מניחה. תמיד כשהם מתו בסרטים, היה גשם. כאילו גם השמיים בכו.
אז רציתי שגם עליי יבכו השמיים. אבל איזה יופי. תראו. היום
הנכון שלי הגיע ואני עשיתי את זה. אני בטוחה שאתם עצובים. ממש
עצובים. בכיתם? ת'אמת, בכיתם? אל תשקרו לעצמכם. לי אתם כבר לא
יכולים לשקר. אולי בכיתם דקה או שתיים לפני שהלכתם לפנות את
הדברים שלי מהחדר. מי הולך לקבל אותו? שירה? דורון? שני?
סיבה? אתם רוצים סיבה? כמובן שאתם רוצים סיבה. אנחנו, הבני
אדם, תמיד מחפשים סיבה לדברים שאנחנו לא מבינים. אתם כנראה לא
מבינים למה מישהו יבחר לסיים את חיו. טוב. סיבה. נמאס לי. פשוט
ככה. נמאס לי, כואב לי וממש אין לי כוח להמשיך. זה לא משהו
שאתם תוכלו להבין. לא משהו שאני יכולה להסביר. זה פשוט... פשוט
משהו שאני מרגישה בפנים. משהו שמושך, משהו שמבקש שייתיחסו
אליו, משהו שממנו אני לא יכולה להתעלם. הוא ביקש מנוחה. אני
ביקשתי מנוחה. עייפות ירדה עליי, לאות שלא מהעולם הזה ואני לא
יכולתי לזוז. שכבתי במיטה ולא... לא... קמתי. אתם אולי אפילו
זוכרים את השבוע הזה. הרגשתי כל כך חולה ,כל כך מיואשת כל כך
מתה כבר שחשבתי שאולי אני לא צריכה להרוג את עצמי אפילו. אולי
הגוף שלי יעשה את זה בשבילי. אבל לא. שרדתי.
אתם יודעים מה? יכולתי להאשים עכשיו כל כך הרבה אנשים אבל...
ממש לא רוצה. לא רוצה לכתוב שמות ריקים ממשמעות ורגשות.
לא צריכה.
האנשים שפגעו בי יודעים מי הם ואני, אני אהיה מרוצה מהעובדה
שהם ידעו ואולי אפילו יתייסרו בגלל זה. אולי, למרות שאני בספק.

אולי זו הייתה אשמתי. אולי אני הייתי צריכה לנסות יותר, להלחם
יותר, לעמוד על שלי. אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי. ת'אמת,
אני לא יודעת אם העולם המזוין הזה שווה שילחמו עליו. בשביל מה?
בשביל חתיכת אדמה מזוהמת? אנשים מתים בשביל חתיכת אדמה ואני...
אני מתתי כדי להימלט ממנה.
אז כן, המכתב הזה דרמטי. וכן, אני בהחלט חושבת שזה מתאים. למה
לא? הרי כל פעם ששירה חזרה הביתה מההצגות, העמדתם אותה באמצע
הסלון וביקשתם שוב ושוב שתציג לפניכם את הקטעים שלה.
"אתה רואה, חנן, הבת שלנו כוכבת!" היית אומרת, אימא, ואבא היה
מחייך אלייך בפה מלא שיניים.
"אני יכולה ללכת לחדר שלי?" הייתי שואלת, תמיד באותו קול מיוסר
ועייף, קול שהיה צריך לרמוז לכם על מה שהתחולל בפנים.
"שירי, את לא רואה שאחות שלך מופיעה?" אחד מכם היה אומר בקול
מגנה. שקט שירי, אחותך חשובה יותר. שקט שירי, אחותך כוכבת. ומה
את, שירי? את כלום.
אתם בטח שואלים את עצמכם האם זו סיבה מספקת לקחת את החיים שלי.
אז תראו, אני לא יודעת אם הפסיכולוגים המזוינים שיבואו לדבר
איתכם יסכימו אותי שזו סיבה מספקת. ואני לא יודעת אם זה מקובל
להתאבד בגלל שההורים שלך לא שמים עלייך זין.
אבל מה... לא אכפת לי.
באמת שכבר לא אכפת לי.

אז כן... להתראות הורים יקרים שלי.

כבר לא כל כך שלכם,
שירי