שוכב על המיטה
מריץ לי מחשבות
אני זוכר שאת אמרת שאהבה מביאה רק חרדות
את סגרת לי את הדלת
את ניתקת לי בפנים
בלי לדעת למה שזה גרם לי בחיים
את הגעת כמו מתנה
את הפרת את הדממה
את הגעת ואז משכת אותי חזק לאדמה
ועכשיו זה כבר נגמר
"בסוף זה תמיד מר"-זה מה שלא הפסקת לומר.
היא חזרה לשלוט בחיי, היא חזרה שוב-השממה
וכבר אין סימן באופק לאותה האדמה
אם את רואה זאת,תדעי שאני מתגעגע
שבלעדייך לדיכאון אני שוקע
שבלעדייך לאבדון אני צולל
שאחרי שהבאת לי אור,הלכת השארת רק צל
ועכשיו אני צונח אל החצי האפל
ועכשיו אני דואך,נופל לתוך הערפל
היא כבר מתה להתפרץ קדימה-השנאה
כשעל פניי אני מרגיש שוב את אותה הדמעה
את זוכרת?
כשנפגשנו את אמרת שזה נעים
את אמרת שזה הטעם המתוק של החיים
ועכשיו אני לבד-בלעדייך, בלי חיים
כשבמוח כבר ריסקת לי מחצית מהתאים
למה עשית זאת?
זה היה לא מתאים..
זאת פרידה שלא חשבו עליה אלף במאים.
וכך אני נשארתי לי עם אותם החיים-שקטים,עצובים,בודדים
ו...מרים.