הוא אמר לי לכתוב שיר, אז כתבתי סיפור.
הוא אמר לי לאהוב אז שנאתי.
כל מה שהוא אמר עשיתי דווקא, חשבתי שהגיע לו, אני עדיין
חושבת,הוא השיג את הכל ולי לא היה כלום, כל מה שרצה קיבל ואני
בכלל פחדתי לרצות.
"יהיה בסדר", אמר ואני ידעתי שהוא טועה, כי כלום לא היה בסדר,
כלום לא הסתדר והיה לי רע ולא ידעתי איך לשנות את זה כי ככה
אני רגילה לחחיות שרע לי, ואז נהיה יותר רע ואני לא מבינה על
מה בכיתי קודם, כי עכשיו כל כך הרבה יותר גרוע וככה כל יום רק
מקווה שלא יהיה יותר גרוע. אף אחד לא יודע מזה, זה הסוד שלי
ושלו, אבל עכשיו הוא גילה לכולם, הראה את הפרצוף האמיתי שלו
וביחד חשף גם אותי, ועכשיו כשכולם יודעים את האמת אני בכלל לא
יודעת מה לעשות, מה להגיד, איך להתנהג, אז אני מתחבאת,ושוב לא
מבינה על מה ביכתי פעם שעברה שבכיתי ומפחדת לבכות הפעם שלא
ידעו כלום, שלא יחשדו, והם ישכחו כי ככה הם, תמיד שוכחים
ועוברים הלאה, ורק אני נשארתי עם הזיכרון הנורא של הערב הזה,
הערב שבו הוא גילה הכל, הערב שבו השפיל אותי כמו שעשה כל כך
הרבה פעמים לפני, אלא שהפעם הם הסתכלו , כולם ראו, ראו את האמת
שלי, ראו את הכאב שלי כשהוא גרר אותי בכוח למכונית וראו את
הפחד שלי כל פעם שהניף את היד, ראו ולא עשו כלום, נתנו לו
להמשיך ואז התקשרו להגיד שהם אוהבים ודואגים ושהם מצטערים ואני
ידעתי על מה הם מצטערים באמת,וזה לא על זה שלא עשו דבר! הם
הצטערו על זה שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא מתאים, על זה
שלמרות שעשיתי את מחוסר ברירה, לילה אחד הורדתי את המסיכה שלי,
ובטעות כנראה היא נרטבה לי בגשם או משהו כי עכשיו היא מקומטת
ומגעילה, היא כבר לא מתאימה לי, אז אני צריכה להיכן חדשה וזה
לוקח זמן, וזה לוקח כוח ואין לי אף אחד מהם, ואני לא יכולה
להסתובב בלי המסיכה שלי , אני כבר לא יודעת איך, שכחתי, וימי
התמימות עברו והם לא ישובו. ואני, אני לא מוגנת ואין לי איך
להגן על עצמי, חשופה לעולם כולו, ונמאס לי לחיות לפי החוקים
שלהם, נמאס לי לחייך כשאומרים ולבכות כשמבקשים נמאס לי לעשות
דווקא. נימאס לי לשקר, אבל אין לי ברירה כי אחרת הם יגלו את
האמת.
והאמת פשוט מסריחה.