[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה נורא! פשוט נורא, אני אומר לך! לא יודע איך להסביר את
זה. פשוט אין מילים! אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל... זה קרה כל
כך מהר. הכל התחיל קרוב לחצות. ישבנו, כל החבר'ה במקום הקבוע.
זה היה עוד ערב סטנדרטי. לא הייתי מאמין שהאירועים יגיעו לידי
כך! אני מרגיש כל כך אשם. אולי הייתי אדיש מידי. אולי יכלתי
לעשות משהו כדי לעזור לה! איך אני אתמודד עם עצמי?!
בכל מקרה, כולנו היינו שם, כרגיל, סתם, מעבירים את הזמן. היה
ערב נעים, המקום היה חמים. הייתי די רגוע. מתישהו - קרוב לחצות
- החלה התרגשות קלה. היא החלה לאט, אבל היא התלבתה מהר. היא
אחזה בכולם. לא היה אחד שלא הרגיש את זה. זה הלך והתעצם, מרגע
לרגע.
לפני שידעתי מה קורה, הם התפרצו. היו המונים. אבל ממש - מאות
אלפים, אולי מליונים. נשבע! אני לא מגזים! זה בטח לא היה מבייש
שום עצרת שלום או זיכרון. עד אותו רגע לא ידעתי שיש רבים כל
כך!
המחזה היה נורא. כל ההמון נהר בכיוון אחד, כאחוז אמוק. לא היתה
לי ברירה - נסחפתי עם ההמון מכוח האינרציה. לא יכולתי
לעצור.אני זוכר שזה לא נמשך הרבה זמן, אבל... עד מהרה מצאתי את
עצמי חולף על פני מקומות שלא הכרתי. שלא ידעתי שקיימים. חלף בי
גל של התרגשות - התרגשות מן הלא מוכר, אבל הייתי מפוחד, מבוהל.
לא ידעתי לאן אני מובל.
מיותר לציין שאת החבר'ה שלי כבר לא ראיתי סביבי. הם נטמעו
בהמון. וההמון המשיך לזרום. שועט קדימה כאילו אין מחר. כאילו
זה המירוץ לחיים או משהו. ואני שם, איתם, קטן והיסטרי.
כעבור זמן קצר ראיתי אותה. כואב לי לדמיין את זה שוב. זה היה
מחזה ממש קשה. הלוואי ולא הייתי צריך לראות את זה. היא סתם
ישבה לה שם, תמימה כזאת, בחוסר מעש. כאילו מחכה למשהו, למישהו,
או שגם היא סתם העבירה את הזמן, כמוני וכמו החבר'ה בתחילת
הערב.
אני לא מבין איך היא לא הבחינה בהם מתקרבים. גם כשהם היו ממש
לידה היא לא זזה. כאילו היא מרותקת למקום. והם הקיפו אותה מכל
עבר.
עכשיו היה קצת פחות צפוף. כאילו נכנסנו למעין האנגר ענק, וזה
איפשר לי לזוז קצת הצידה, לתפוס מרחק. אחחחחחחח! אם רק הייתי
טיפה יותר אסרטיבי, אולי הייתי עושה משהו ומונע את זה, עוצר
אותם לפני שזה קורה. אבל אני עמדתי לי מרחוק, בצד, מסתכל כלא
מאמין.
היא אמנם היתה גדולת מימדים, אבל הם היו רבים. הם היו מכל עבר,
מתקילים אותה, מנגחים אותה. אני מניח שלבסוף הם הכניעו אותה.
ראיתי איך היא מרפה. היא נראתה סדוקה. הייתי ממש עצוב. עצוב
בשבילה. בטח היא פחדה נורא. להיות מותקפת ככה. אבל רק אחד מהם
חדר לתוכה. האחרים המשיכו לנסות, אבל לא הצליחו. ולאחר כמה
זמן, הפסיקו לנסות, תשושים ועייפים. המהומה תמה. השתררה דממה.
לא עוד תזוזות לכל עבר, לא עוד בלאגן. רק היא - נשארה שם -
בודדה.
הדבר האחרון שאני זוכר, הוא צעקה עמומה ומרוחקת: 'אמרתי לך
לגמור בחוץ! אידיוט!'.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהי שאלה אותי
פעם... "איך
מרגיש גבר כשהוא
גומר"
ואני בתור מישהי
מאוד נשית לא
ממש ידעתי מה
לומר


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/03 20:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רונצ'יק סוון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה