תפסתי את הבובה הזאת שהייתה חסרה לה עין, והיה חסר לה אף,
ובמקום הסרט האדום הדפוק הזה שתוקעים לבובות ולכל מיני
דובונים, היה לה סרט עם פרחים מכוערים. הוא היה תואם לבגד
הפרחוני שלה, שהיה לו צווארון של ליצן. היא הייתה די מכוערת,
הבובה, וגם מלוכלכת, אבל זה רק בגלל שהיא ישנה, סבתא שלו נתנה
לו אותה כשהוא היה בן חמש. אפילו לא הייתי בטוחה איזו חיה זאת,
אולי זאת כלבלבה, עוד לא ראיתי כלב כזה מכוער!

רציתי שיהיה לי מה לכתוב. חשבתי שאני כבר בסדר וכלום לא מפריע
לי, אבל באותו יום וביום שלפני היו לי בראש מחשבות דכאוניות.
נכון שהדכאון אמור לבוא מהרגשות ומהלב ולא מהמחשבות ומהראש,
אבל לי איכשהו היו מחשבות דכאוניות. חשבתי על מעיין. רציתי
שיהיה לי מה לכתוב והבובה נתנה לי השראה.

איך מקבלים השראה מכלב מכוער שבקושי רואים את הפס הלבן שיש לו
באמצע המצח מרוב שהוא מלוכלך? ידעתי שהעין שאין לו לא שם בגלל
שהוא תלש אותה, אם אני זוכרת נכון. מה שאני זוכרת בטוח זה שהוא
הביא לי אותה אחרי שהייתה לנו מריבה קטנה. הוא ביקש סליחה
והביא לי את הבובה. הוא אמר שהוא לקח את הבובה כל פעם שהוא היה
עצוב או מעוצבן כשהיה קטן. כל- כך התרגשתי שהוא הביא לי אותה
ולא רציתי לספר לו שסלחתי לו עוד הרבה לפני שהוא ביקש סליחה.
ידעתי שהוא הצטער וגם שהוא עשה את זה מכוונה טובה. וגם ידעתי
שכל אחד אחר היה מתעצבן שאני מתרגשת מכזאת "שטות", ואיכשהו
בסוף אני הייתי יוצאת זאת שצריכה לבקש סליחה. אבל לא מעיין,
מעיין חייב להיות מושלם!

גם פרחים הוא הביא לי באותו יום. אבל מהפרחים לא התרגשתי כמו
שהתרגשתי מהבובה, כי פרחים הוא הביא לי בכל פעם שנפגשנו (מי
היה מאמין), אפילו בפגישה הראשונה רגע לפני שהוא שאל: "את
אמיתית?". את הפרחים לא זרקתי עדין- אני לא מסוגלת, אז יבשתי
אותם כדי שאני יוכל לשמור אותם כמה שיותר. והבובה- הבובה פה
לידי, נותנת לי השראה, לא ידעתי שגם אני ישתמש בה כשאני יהיה
עצובה, לא ידעתי שאני יהיה עצובה, הוא עשה אותי כל-כך מאושרת!

אז בהתחלה זה היה מחשבות דכאוניות, אבל עכשיו, עם הכתיבה,
המחשבות הפכו להרגשות, והבובה אמרה שמותר לי לבכות. ואז אמא
קראה לי לאכול חביתה. לא יכולתי לבכות. הייתי צריכה ללכת לשבת
ליד אבא, שראה חדשות על המלחמה הדמיונית, ולאכול חביתה, כאילו
כלום לא קרה. אז כנראה שצריך פשוט להמשיך. כל-כך רציתי להתקשר
אליו אחרי זה ולשאול אותו בשיא הסתמיות מה הוא אכל לארוחת
ערב, אבל ידעתי שזה כבר מיותר. מעיין כבר לא שלי, נשארה לי רק
הבובה.
אולי אני יתן לה שם, יש הצעות? אולי בלומבו.