הכול התחיל בשיעור לשון דן איחר לשיעור לשון הוא נכנס לכיתה
ואמר למורה שאימא שלו שככה להעיר אותו אז היא אמרה לו  לשבת.
בשיעור המורה ביקשה מהתלמידים לרשום על מקרה שקרה להם שלפי
דעתם שינה את חייהם ואת מי שהם אז כולם התחילו  לעבוד חץ מדן
שפשוט ישב על הכיסא ובהה בתקרה. בסוף השיעור דן ניגש אל המורה
והכריז בהגנתיות שהוא לא מוכן לעשות את העבודה בגלל סיבות
אישיות המורה ניגשה אליו חייכה ואמרה: "אתה לא חייב אבל תחשוב
על זה" דן חייך ואמר בסדר. ביום למחרת הגיע דן מוקדם לבית הספר
ואמר לה שהוא מסכים אבל רק אם בזמן שהוא יקריא את סיפורו הם
ישבו בחוץ על הדשא ולא יהיו בכיתה והמורה הסכימה לבקשתו
והודיעה לכיתה שלו שבשיעור הבא הם ישבו בדשא מול הבית ספר שבו
הוא לומד אז בשיעור שבא אחריו נפגשו כולם בדשא ודן התחיל
להקריא לכיתתו את הסיפור ששינה את חייו.
שלום קוראים לי דן .ואני בן 16 וזה הוא הסיפור שלי . הסיפור
שאני הולך לספר לכם עכשיו הוא סיפור מאוד קשה ומזעזע ולי אישית
הוא מאוד כואב וכשאני אגמור לספר לכם אותו אני חושב שתבינו למה
בהתחלה לא רציתי לספר את הסיפור אבל החלטתי לספר את הסיפור
ולפרוק את הכאב  וחוץ מזה גם ידעתי שאף אחד חוץ ממני לא יוכל
לספר את הסיפור האמיתי.
אבל לפני הכול יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת עלי: אז כמו שכבר
אמרתי שמי הוא דן וכיום אני נמצא בפנימית הכפר הירוק, אני
בכיתה יא במגמת תקשורת. אני חי עם אימא שלי בהרצליה אך התקשורת
בינינו לא משהו אין בינינו קשר של אם ובן ואבי חי כרגע בארצות
הברית.
אך הסיפור שאני רוצה לספר לכם התרחש לפני קצת יותר משנה. שהכל
היה שונה.
הסיפור שלי התחיל ביום רביעי שאני וכמה חברה החלטנו לרדת לחוף
הים ושם לחגוג לחברי הטוב ביותר נועם את יום הולדתו, ובשעה
10:30 נפגשנו כולם בקשתות והתחלנו ללכת לכיוון המקום הקבוע
שלנו על החוף השנטי(החוף הכי מוזר בהרצליה) כשהגענו לשם סידרנו
את הכל לקראת המסיבה כשסיימנו הוצנו את הגיטרה ואת הדרבוקה
והתחלנו לשיר ,לעשן נרגילה לשתות בקיצר עשינו כיף.
באותו לילה הגלים נצנצו לאור הירח ,רוח אביבית נשבה ,השמיים
היו בהירים והירח היה מלא. כאשר הסתכלתי על הירח שהיה מוקף במן
הילה מדהימה כמו שבחיים לא ראיתי. הרגשה מוזרה הציפה אותי
וידעתי שמשהו הולך לקרות כאילו הגורל הולך להשתנות לי, ואז זה
קרה, כמו משום מקום שמעתי קול של מלאך יפיפה שבחיים שלי לא
שמעתי כאילו מלאכים מגן עדן קראו לי, סיבבתי את ראשי וראיתי
אותה האהבה הכי גדולה והכאב הכי גדול בעולם. זאת הייתה היא
יוליה
היא התקרבה עלינו והתחילה לשיר יחד איתנו מאותו רגע שהיא פתחה
את הפה שלה ידעתי שזאת האישה והאהבה שחיכיתי לה המון זמן,
אנחנו ישר התחברנו כאילו אלוהים התכוון לתת לה אותי ואז לקחת
אותה ממני.
כולם ראו שמשהו ענק מתרחש בינינו, זה היה בלתי אפשרי להסתיר את
האהבה העצומה שהייתה בינינו, היא הייתה שם בשבילי תמיד וחשבתי
שגם אני יכולתי להיות שם תמיד בשבילה, היא הייתה כמו מלאך כל
כך טהורה אך גם כל כך סובלת, וזה גם מה שבסוף קבע את גורלנו.
היא הייתה בעלת עיני שקד מדהימות ושער שטני ארוך ויפיפה והיא
תמיד אבל תמיד לבשה לבן כמו המלאכים.
כבר באותו ערב התנשקנו וזאת הייתה נשיקה שבחיים אי אפשר לשכוח
כי זאת נשיקה רק של פעם בחיים, אתם יודעים נשיקה של אהבה
ראשונה, אהבה אמיתית. לא עבר הרבה זמן ונהיינו  חברים כי פשוט
ידענו איך אנחנו מרגישים ופשוט זרמנו עם זה, אנשים פשוט ראו
אותנו וידעו שאהבה גדולה מתחוללת בינינו אבל למרות כול האש
והלהבות יש עוד צד לסיפור שלנו.
היו כמובן אנשים שטענו שאני ממהר מדי ושאני לא יודע עליה שום
דבר ובסופו של דבר אני אשאר מאחור פגוע אפילו נועם אמר את זה
אבל בכול זאת תמך בנו וכיבד את ההחלטה שלנו להיות ביחד, נראה
שגם סבתה לא הייתה הכי מרוצה ומדי פעם אפילו ניסתה לדבר עם
יוליה ולהסביר לה שאני לא בשביל בחורה כמוה ובסופו של דבר אני
רק אביא בעיות אבל ההפך בדיוק קרה. ליוליה הייתה ילדות נורא
קשה, אבא שלה היה אלכוהוליסט והכה את אימא  של יוליה וגם היא
נהגה להכות את יוליה, יום אחד אביה הגיע שיכור הביתה וירה
באימה של יוליה והיא מתה-"אני שונא אותם אני שונא את כולם", זה
מה שאני אומר לעצמי עד היום, בגללם היא הלכה - זה לפחות מה
שחשבתי אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא הם וזה לא אני, טוב זה
לא משנה נמשיך בסיפור. יוליה גרה אצל סבתה שלא מבינה מילה
בעברית וגם מצבם הכספי היה מאוד גרוע, הם חיו על קצבת הסעד ולא
היה להם הרבה משום דבר אבל כול אלה לא שינו לה, לפחות ככה
חשבתי אבל היא הצליחה לעבוד אלי בקטע הזה, היא דחקה הכול ולא
סיפרה לאף אחד עד שיום אחד כול היגון והייסורים התפוצצו ויצאו
החוצה ובגלל זה אני פה.
קשה לי לחבר הכול ביחד אבל אני בכל זאת אמשיך.
היינו ביחד בערך חודש וחצי ואז יום אחד שהיא באה אלי והתחלנו
להתנשק ונסחפנו והגענו למצב שבו עשינו "אהבה" אבל לא סתם אהבה
זה היה אמיתי זה היה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים, לאחר מכן
דיברנו והיא התעצבנה ואמרה לי שהשער שלה מעצבן אותה ושהיא רוצה
ללכת ולהסתפר כי אין לה איך לאסוף אותו, כמובן שלא יכולתי לתת
לה לגזור את השער שלה השער הכל כך יפה שלה, אז הבטחתי לה שאני
אקנה לה גומייה כדי שתוכל לאסוף את השער שלה אבל לא סתם גומייה
אלא גומייה לבנה.
עברו כבר כמה ימים ואפילו שבועיים אבל גומייה עדיין לא מצאתי.
ביום לפני החודשיים ליום שבו נפגשנו נסעתי לתל אביב עם נועם
וחיפשתי לה מתנה, אז הלכתי לדיזינגוף ופתאום מחלון הראווה של
החנות "הכול בשתיי שקל ראיתי את מה שחיפשתי הרבה זמן גומייה
לבנה אז נכנסנו לחנות וקניתי לה אותה בדיוק כמו שהבטחתי ובדרך
קניתי לה עוד מתנה ועוד מתנה אתם יודעים ככה זה שאוהבים מישהו.
ובזמן שאני ונועם היינו בתל אביב ונהנו ליוליה קרה דבר נורא,
בזמן שסבתה הלכה למכולת כמו כל יום, בזמן שהיא חצתה את הכביש
ויוליה כהרגלה צפתה בה ממרפסת ביתם הגיעה מכונית במהירות
מטורפת ופגעה בסבתא של יוליה, והרגה אותה במקום. הנהג היה
שיכור כמו אביה של יוליה ובאותה מידה זה היה יכול להיות אפילו
לקח לו מספר שניות לקלוט שהוא פגע במשהו.
יוליה רצה מהר למטה אבל זה כבר היה מאוחר היא צעקה לסבתא שלה
וגם ניערה אותה אך סבתה פשוט שכבה דוממת על הכביש ונראתה שלווה
כל כך.
יוליה לא יכלה לקבל את זה וגם כשהאמבולנס הגיע והודיע ליוליה
שאין כבר מה לעשות היא עדין נשארה דוממת כמו סבתה ורק הסתכלה
לכיוון המקום בו הייתה מונחת סבתה. כשהגעתי הביתה הרגשתי רע אז
החלטתי ללכת לישון וכך עשיתי, כשהתעוררתי עוד באותו הלילה
הרגשתי עוד יותר רע, בכיתי, הייתה לי סחרחורת הרגשתי שמשהו רע
הולך לקרות אבל לא ידעתי מה.
התקשרתי ליוליה אבל אף אחד לא ענה לי הייתה לי מן תחושה אז
החלטתי ללכת לים, לצוק מעל המקום בו נפגשנו ושם היא הייתה, היא
עמדה שם עם שמלה לבנה, עטופה בסדין לבן הושיטה את זרועותיה
לצדדים ונתנה לרוח לנשוב לתוכה, קראתי לה "יוליה יוליה" בכול
הכוח אבל היא עמדה שם עדיין דוממת התחלתי ללכת לכיוונה ופתאום
היא קפצה מהצוק סתם ככה קפצה, מיד רצתי לכיונה וצעקתי "לא
יוליה " אבל זה כבר היה מאוחר מדי הלבן הפך בבת אחת לאדום הכול
היה אדום, השמלה הפכה לאדום , הסדין שעטף אותה הפך לאדום וגם
הפתק הלבן שהיא רשמה הפך לאדום, הפתק שנשא את מילותיה האחרונות
שהיו" אהבתי את אתכם  אבל לא אהבתי אותי", כל מה שנשאר מרסיסי
הדמעות, והנשמה שלה נחתו והפכו לשלולית של דם וזה הזיכרון
האחרון שלי ממנה. היא מתה ב 01:05 היינו ביחד חודשיים בדיוק לא
פחות ולא יותר. להלוויה לא הלכתי פשוט לא יכולתי לשאת את
העובדה שהולכים לקבור את המלאך שלי, את הלב שלי.
אני בחיים לא אשכח את החודש השלם בו רק בכיתי על החלטתו של
אלוהים לקחת ממני את המלאך שלי ולהשאיר אותי פה לבד.
חודש לאחר ההתאבדות הלכנו אני ונועם לצוק ממנו יוליה קפצה אבל
זכר לכך לא נשאר, הכול היה רגיל הגלים המשיכו לזרום ולהיתקע
בסלע והרוח המשיכה לנשוב כהרגלה, עמדתי מספר דקות במקום האחרון
בו יוליה עמדה, הוצאתי את הגומייה מהכיס שלי הבטתי בה למשך
מספר שניות נשקתי אותה וזרקתי אותה לים והתפללתי שהגומייה תשוט
ישר אליה, ישר ליוליה וכך בגן עדן יוליה לא תתעצבן שהשער שלה
מפריע לה ושתראה שאת הבטחתי קיימתי. ואז עמדנו נועם ואני על
הצוק והתבוננו בגומייה שטה לה לאט יחד עם הגלים. היום אני יודע
שאני לא רוצה למות לא היום ולא בשום יום אחר כי אני יודע עכשיו
מזה למות לא מבחוץ אלא מבפנים ולפי דעתי זה הרבה יותר גרוע כי
אני כמו מת שהולך ולא יודע לאן"
דן מרים את ראשו מסתכל על הכיתה, כולם המומים אף אחד לא זז,
הכל דומם חוץ מהרוח ומהדמעה היחידה שנזלה מפניה של המורה.
מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ואומר: "אני חושב שהבנתם"
הוא קם מסתובב אם הגב לכיתתו והולך. בזמן ההליכה אומר בשקט
בשקט שאף אחד לא ישמע "יוליה אני מקווה שאת יודעת שאני אוהב
אותך גם היום וגם תמיד".