שום דבר לא הולך! האפונה משמיעה רחש שריפה על המחבת, מדיפה ריח
חריף ,גווניה משתנים לירקרק מפוחם, טיבה דועך יותר בכל שניה,
מתאדה אל האוויר ונעלם . מלמטה קוראים אנשים בשמי בקנון: קודם
אימא, אחר כך דוד, אחר כך עמית ואז במקהלה: דוד, עמית ועידן.
הצצתי מהחלון לבדוק שאין מי שעוקב אחרי. תריסר לערך.. "זה אמור
להספיק" מלמלתי. האנשים הממושקפים בעלי השיער ה"ארוך עד
הברכיים" (כמו שעידן תמיד אומר) הביטו בי בהשתוממות, בעוד אני
מציבה גפרורים אחד על גבי השני, קצה מרובע על גבי ראש מעוגל,
מרוכזת במטרה כל כך, שלשוני נתלתה מקצה פי. עשרים גפרורים
מונחים כך ואני שם.. רק עשרים.. עוד אחד ועוד אחד, שמונה
עשרה.. , תשע עשרה.. , הממושקפים במעיל השחור נתקרבו וסגרו
במעגל סביבי , הרקע הלבן מאחוריהם נדחס ונדחס עד שעמדו מעלי
בהשתוממות, מציצים לראות את מעשי... "ו-עש-רים". זהו זה אמור
להספיק. אז למה אני לא שם? "תפסיקו!" הרמתי ראשי אליהם בתחינה,
"די" יללתי, למה הם עושים לי את זה? קמתי והבטתי בהם בהתרסה..
"אתם לא יכולים!" אתם שומעים אותי? אתם ל א ! קנטרתי ויללתי
וחבטתי בהם, החבטות נספגו בהבנה ואז שניים מהם תפסו בידי,
ושלישי הכניס לי 'איבר גוף אינטימי' לפה.. "זה ישתיק אותך"
מלמל, אז התרחקו חזרה למעגל והסתודדו בינהם. מצצתי את האיבר
והשפלתי עיני. הם פנו אליי באחת ואמרו כולם: "יש לנו בעיה
איתך... עיניו" עם הדגשה עוקצנית על שמי. סנטרם התרומם והם
כחכחו בגרונם..."את מבינה?".לא."...בעיה!". "יש לנו.. בעיה
איתך!". "בעיה!". בעיה נו.. בעיה.. הבנו...,אז התקרבו אלי כולם
בצעדים איטיים, הם גחנו לעברי ולחשו "בעיה".יש לכם בעיה איתי?
התחלתי להילחץ. תפסתי את הרכבת הראשונה לבוסטון והחכמתי לרדת
שנה לפני העצירה. זה יקנה לי קצת זמן. התיישבתי באחד מבתי הקפה
המפוארים באזור וחיכיתי. אז התיישב לצידי איזה אנגלי אחד, הוא
נראה מהסוג שלי אבל.. אי אפשר להיות בטוחים ממבט ראשון. הזמנו
קפה ועוגה, והוא התחיל לדבר.. על דה והא ושמוף, ואיך המערכת
דפקה אותם. צלחת הספגטי הענקית היגיעה. הוצאתי בחוסר רצון את
האיבר מפי, והתחלתי לאכול. שנים לא אכלתי. כלומר, ברור שאכלתי,
אבל לא באמת. לרגע שמחתי שהוצאתי אותו, אבל אז התחלתי לדבר. לא
היה שום היגיון בדברי, גם לא רצף תחבירי, סתם פלטתי מילים
וחלקי מילים. אחרי כמה ניסיונות כושלים הצלחתי לחבר משפט אחד
שלם. "דבר לא יעמוד בפני זה שהרצון עומד נגדו". קמתי מן השולחן
ועליתי על הבמה הענקית מוכנה לפצוח בשירה
וברון. "דגז'ה, סוסו, פאסה- פירואט", גרוני נצטרד אך המשכתי
לפזם בקול אדיר, כשהאנגלי שלי בתור קהל, סופק ידיו בהתלהבות.
אור סנוורים מכה בי ללא רחם. עיניי כואבות מהאור, כך גם
צלעותיי ולסתי.סוף