יום רביעי. ערב. חופש גדול, חמסין בחוץ. החלון בחדר שלי פתוח.
יש רוח חמה מחניקה כזאת, השמים צבועים בכל מיני גוונים מהקומה
הרביעית של הבית שלי אפשר לראות את הגגות של כל הישוב עד
לקניון והבריכה המקומית. כל כך הרבה מקומות אטרקטיביים שקוראים
לנו לצאת אליהם ביום חמסין מגעיל שכזה, אבל אנחנו בבית...
חורשות. יש לנו עוד בגרות אחת ואז זהו-אנחנו חופשיים! חופשיים
לת-מ-י-ד, הראשון בספטמבר לא אומר לנו כלום יותר, סיימנו שתיים
עשרה שנות לימוד ארוכות מאוד... ארוכות מידי!!
חרשנו לבגרות המסריחה הזאת בתולדות הקולנוע כ-ל היום.
כל היום בחדר שלי, שפוכות על המיטה, מנסות להתרכז. כל איזה
שעתיים אנחנו עושות "הפסקה רישמית", של חצי שעה.
עכשיו אנחנו בדיוק בהפסקה, הגברנו את הרדיו, אני הלכתי למטבח
להביא לנו איזו קולה קרה ואבטיח. כשחזרתי לחדר ראיתי את טל
מסתכלת בחלון. "תראי, נועה" היא משכה אותי אל החלון, "רואים
מפה את הבית שלו!" הסתכלתי בכיוון האצבע המצביעה על טל, באמת
אפשר היה לראות מכאן את הבית של עומר. הושטתי לה את הקולה
"קחי, מטורפת.." חייכתי אליה. היא התיישבה על המיטה מולי, עם
החיוך הזה על הפרצוף, חיוך כזה שאומר
"אני-חייבת-שנדבר-עליו-שוב-אפילו-שבטוח-שכבר-נמאס-לך-לשמוע-כמה-אני-רוצה-אותו".
החלטתי לקבל את הרמז הזה ואמרתי "אז מה את אומרת לו אחרי
הבגרות?",לאחר שקיבלה את "אישור נושא השיחה" הזה ממני היא
התחילה לשפוך: "אני לא יודעת, נועה אוף... מה אני אעשה?" -
"זאת ההזדמנות האחרונה שלך לעשות משהו, זהו, אחרי הבגרות הזאת
ניגמר הכל. עוד כמה שבועות אנחנו יוצאות למחנה קיץ, עומר
מתגייס, פשוט תגידי לו כבר וזהו!" חייכתי. "קל לך לדבר... אוף
אני כל כך מפחדת לנתק איתו את הקשר. נועה, מה אני אעשה?"
הסתכלתי עליה בחיוך תוך כדי שאני נוגסת באבטיח הקפוא מהמזלג
שלי, "תעשי מה שאמרתי לך... מה יש לך להפסיד? זה לא כאילו את
רואה אותו אחרי זה... חוצמזה את יודעת שעדיף להצטער על משהו
שעשית מאשר להצטער על משהו שלא עשית!" הפצצתי אותה במשפט. משהו
במבט שלה אמר לי שהיא תקשיב לעצה הזאת. כל כך רציתי שהיא תגיד
לו ושהכל יסתדר כמו שצריך, שהוא ירצה גם. ידעתי שטל באמת אוהבת
אותו, ואם מגיע למישהו להיות מאושר זה לטל, היא כל כך
מיוחדת... חבל רק שהיא לא רואה את זה.


יצאתי מהכיתה. זהו נ-ג-מ-ר! ירדה לי כזאת אבן מהגב - תחושת
חופש מטורפת מילאה אותי: זהו! אין יותר מבחנים אין בגרויות,
אין מנהל דביל ואין שיעורי בית ואין לחץ!  
אמ... באחרון טעיתי. על הספסל ליד הכיתה ישבה טל. לחוצה,
מרעידה את הרגל שלה ובוהה בנקודה כלשהי בקיר. חשבתי לעצמי
שהאבן שיש לה על הגב היא הרבה יותר כבדה מבגרות. "איך היה?"
שאלתי, "נועה תלכי מפה, אם הוא יצא ותהיי פה אני לא אוכל להגיד
לו כלום!" היא לחשה אליי "טוב, טוב אני עפה, אני אחכה לך
בתחנה." אמרתי לה והלכתי. ממש לפני שיצאתי מהמסדרון עצר אותי
איתי, ידיד טוב שלי. התחלנו להשוות תשובות. אחרי כמה דקות
כשהסתובבתי לכיוון היציאה ראיתי בקצה השני של המסדרון את טל
ועומר על הספסל. הם ישבו שם ודיברו. טל ישבה עם הגב אליי, אבל
ראיתי את הפנים של עומר. הוא חייך כזה, הלוואי שהייתי מצמידה
לה איזה מכשיר האזנה, לא יכלתי לחכות כבר לשמוע ממנה מה הלך
שם, אבל הכרחתי את עצמי לצאת החוצה.
ישבתי בתחנה, עם הפלאפון ביד, מחכה כבר לצלצול. בסוף הגיע
האוטובוס וחזרתי הבייתה, הייתי כל כך עייפה מהחרישות לבגרות...
התיישבתי על המיטה הדלקתי את הטלוויזיה וישר נרדמתי.

התעוררתי בצהריים מצלצול הטלפון "נועה!" צרחה אליי טל בטלפון
"נחשי מה?!" ובלי לחכות לתשובה היא המשיכה "אנחנו נפגשים היום
בערב, הוא לוקח אותי לטיילת!!!"  הייתי כל כך שמחה בשבילה...
"יואו את חייבת לספר לי הכל, מה אמרת לו?"
טל סיפרה לי על כל השיחה. על איך שהיא אמרה לו שהיא רוצה אותו,
על איך שהוא אמר לה שהוא רצה אותה כבר מזמן אבל היה בטוח שהיא
יוצאת עם איזה גידי אחד, שגם לומד איתנו בקולנוע. טל סיפרה לי
בפרטי פרטים על כל שניה בשיחה.
אם אתם תוהים לגבי ההמשך...
לקח להם כמה זמן, אבל בסוף הם החליטו להיות חברים. היא יצאה
באמצע המחנה קיץ בשביל ללוות אותו לבק"ום. בהמשך היא גם הגיעה
עם המשפחה שלו לטקס ההשבעה שלו.
אני אשקר לכם אם אני אגיד שהכל היה ורוד תמיד, ברור שהיו להם
עליות וירידות, כמו לכולם.
אבל המכשול הכי גדול שלהם היה... מיכל.

המשך יבוא...

מוקדש לחברה הכי טובה בעולם-בשמת...