הוא ירד במדרגות היציאה מבית המלון היוקרתי בו התגורר, הדור
במדי הקצין המרשימים שלו. על אף שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת
והשינה עדיין אפפה את עיניו הוא צעד בגאווה, מקרין מלכותיות
ומעורר הערצה. הוא פיהק בנימוס ועיסה את עיניו בכדי לנער את
עייפות הבוקר והחל פוסע ברחוב, פסיעות קטנות בטוחות ויציבות,
אל עבר תחנת ההסעה. כשהחל קרב אל התחנה הבחין כי חיילות רבות
ממתינות במקום. הוא ישר את גבו, טמן ידיו בכיסיו והתקדם בהליכת
טווס בין החיילות. הוא נעצר. מודע היטב למבטי ההערצה הנעוצים
בו הוא שינה את ארשת פניו לכזו של אדישות וחוסר עניין. "הכל
חלק מהמשחק" הוא חשב לעצמו. באדישות הוא הסתובב אל עבר החיילות
והחל בוחן, נהנה מהעניים המביטות אליו בחזרה ולמבטים המלווים
עניים אלו. לפתע הוא נעצר, ננעל, זוג עניים כחולות, עגולות,
שובבות. היא הסיטה את מבטה במהירות, ממהרת ללחוש משהו באזני
חברתה שמיהרה לצחקק. אך הוא, הוא לא יכל להפנות את מבטו, מוקסם
הוא עמד והביט בה. פנים לבנות חלקות ויפות, שיער בלונדיני ארוך
וחלק, חזה קטן ועגלגל וגזרה רזה ומושכת. יפיפייה. הוא הבין כי
השתהה זמן רב מידי והחזיר חזרה את מבטו, אך הוא לא עמד בפיתוי
והביט בה פעם נוספת. מבטיהם נפגשו בשנית ועל פניה היה חיוך
מקסים. הוא חייך לעברה. היא הסיתה את מבטה והתקרבה כמה צעדים
אל עבר חיילת אחרת. הוא צפה בה עוד כמה שניות ואז ראה את
האוטובוס מגיע בזוית עיינו.
"לגשת...לעלות...לגשת...לעלות...לגשת..." הוא עלה על האוטובוס
מביט בה מבט חטוף אחרון. הוא נאנח ופסע פנימה שפוף.

"שמונה...השעה שמונה. הוא אמר שהוא יהיה פה בשמונה". היא ישבה
לבדה בבית הקפה הקטן בשולחן זוגי על יד החלון והביטה החוצה,
סוקרת את האנשים העוברים בתקווה נואשת לראותו. "אוף! למה הוא
לא מגיע" חשבה בתסכול בעודה בוחנת את הרחוב הסוער. ליבה החמיץ
פעימה כשחשבה לרגע כי זיהתה אותו, אהוב ליבה, היא חשבה עליו
כחולמנית רואה את פניו בדימיונה, כמעט ויכולה לגעת בהם...תנועה
פתאומית בזוית עינה החזירה אותה למציאות. "סליחה על האיחור"
הוא אמר, נשק על לחייה והתיישב בטרם הספיקה להגיב. הוא הביט בה
לרגע מבט בוחן, "את נראית יפיפה" הוסיף. היא הביטה בו ברכות
וליבה הלם בחוזקה. גל של חמימות הציף את גופה וענייה הירוקות
נצצו באהבה. "התגעגעתי אלייך..." מלמלה. הוא חייך את אותו
החיוך המקסים שכל כך אהבה. "אתם מעונינים להזמין?" נשמע קולו
של המלצר לידם. הוא ניתק את מבטו מעיניה האוהבות ופנה אל
המלצר. מבטה השתהה קצת יותר. הם הזמינו והמלצר הלך. הם חזרו
להביט זו בעיניו של זה, מביעים כל כך הרבה עם כל מבט. "על מה
אתה חושב?" שאלה לפתע וניצוץ של סקרנות בקולה. הוא הביט בפניה,
השתהה לרגע וענה. "הבטתי על שיערך הזהוב והגולש וחשבתי עד כמה
הוא יפה, והבטתי בענייך הירוקות והוקסמתי מהניצוצות המשתקפים
מהן, כמו כוכבים קטנים. ולבסוף הבטתי אל שפתייך המתוקות וחשבתי
עד כמה אני רוצה לנשקן..." היא הסמיקה וחייכה בביישנות. הוא
קרב אליה באיטיות. היא קידמה את שפתיו בהיענות ותשוקה. שפתיהם
נפגשו באמצע הדרך והם התנשקו. "הלוואי שהשעון יעצר ולא יזוז
עוד לעולם..." חשבה. "איזה רגע מושלם".

הוא משך אותה קרוב והביט בעיניה. "כל כך עמוקות, ירוקות,
מלאות" הוא חשב לעצמו. הוא שקע לרגע בעניים העגולות, נכנע
לפיתוי היופי המהפנט. מודע לפתע לקרבה, לגופה הרך המעוך אל מול
גופו הנוקשה, הוא ניתק את עיניו ממערבולת הצבע של עניה וסקר את
פניה הלבנות והחלקות. מבט ההפתעה על פניה התעדן והשתנה, הופך
למשהו בלתי ברור של בין כעס להסכמה. הוא הביט בה בעוצמה, אחז
בה ביציבות והרגיש כל חלק צמוד בגופה. גלים של חום הציפו את
גופו ועננים של תשוקה כיסו את מוחו. הוא רכן קדימה בנחישות
וניצמד אל שפתיה בלהט, מרגיש כל חלק וחלק בשפתיה הרכות, טועם
בלהט את טעמה המתוק. גופה הקשיח לרגע אך מיד נירפה ונשבר, נכנע
ומתמסר לחלוטין לנשיקה, לתשוקה. האחיזה האיתנה הפכה לחיבוק רך
ואוהב. וכשהיא מונחת בבטחה בין זרועותיו, פיותיהם מעורבבים
במערבולת של תשוקה, היא לפתע הבינה את מה שליבה ניסה להגיד לה
כבר מזמן. היא רוצה אותו...צריכה אותו...אוהבת אותו...
הוא התנתק משפתיה וחזר חזרה אל פניה המקסימות שהביטו אליו
בעונג ובתחינה. משהו בהבעות שלה כל כך משך אותו. כמו מכושף הוא
החל לשקוע בפניה רק בכדי להתנער ולהיתפס מחדש בניצוץ הירוק של
עניה. היא קירבה את שפתיה לעברו חזרה בלהט נואש אך הוא הרחיק
את ראשו. "לא" הוא לחש, "תקשיבי, יש משהו שאני רוצה להגיד לך.
אני...אני אוהב..." המשך המשפט נבלע אל תוך שפתיה. הם עמדו כך,
נפרדים מהעולם, חיים נצח באותו הרגע המתוק, מסרבים לתת לשפתיים
להיפרד. לבסוף היא ניתקה את פיה והביטה אל עיניו. "גם אני..."
לחשה, "גם אני..."
דמעה מילאה את עניה, נופלת באיטיות אל לחייה וזולגת לאיטה מטה
אל הרצפה, משאירה אחריה שביל לח של עצב. היא התנתקה מחיבוקו
והתרחקה. "בגלל זה אני חייבת ללכת" אמרה בכאב. היא הסתובבה
באיטיות ופסעה אל תוך החשכה. הוא נותר לעמוד שם עוד זמן רב אחר
כך, בוהה לעבר הכיוון בו הלכה ודמעות מילאו את עיניו.

הם עמדו חבוקים במרכז הרחוב הומה האדם, נבלעים בין כל הרעש,
ההמולה ושאר ההמון הממהר. הוא הביט בפניה וחיוך מקסים וטיפשי
עלה על שפתיו. הוא הרגיש את החום שממלא את ליבו. אותו האושר
המתוק אותו גילה ביום שבו נכנסה לחייו. אותו האושר המתוק שלא
הכיר לפני כן מעולם, לא האמין בו מעולם אך עתה הוא טבע בו
כשיכור. "אהבה..." הוא מלמל בליבו, משתהה על כל אות, נהנה
מצלילה ומתענג ממשמעותה. הוא הביט בה בהערצה, מתענג מעניה
הגדולות והחומות המביטות אליו באהבה, מאפה הרך והקטן, מלחייה
המתוקות מכוסות הנמשים, משערה השחור החלק והגולש ומשפתיה
הקטנות והמושכות. "כל כך יפה", הוא חשב לעצמו. "המשמעות היחידה
לחיי..." הוא רכן באיטיות ונשק על שפתיה.
הוא נגע בשפתיה עם שפתיו וגל של עונג הציף את גופה. היא התמסרה
לו לחלוטין מוסיפה את תשוקתה ואהבתה לנשיקה, בלהט אך עם זאת
ברוך. היא שלחה את ידיה ועטפה את ראשו בחיבוק אוהב. "כמה אני
אוהבת אותו" נאנחה בליבה, "כמה אושר הוא הביא לחיי".
הוא ניתק את שפתיו ברוך וחזר להביט בפניה. "תינשאי לי?" שאל
בלחישה. למרות קולו החלש ורעש ההמון הסובב היא שמעה אותו כאילו
היו הם לבדם, רק הם, שניהם, באי בודד ושקט, מנותקים לחלוטין
מהמולת העולם. היא שמעה כל אות ואות בנפרד, בברור, כאילו אמר
את המשפט בהילוך איטי, אות אחר אות. ואז הכתה המשמעות בראשה,
בבת אחת, ללא אזהרה, ושצף של מחשבות מבולבלות מילאו את מוחה.
"כן...כמובן...אבל איך...מתי...הו, זה כמו חלום..." היא לקחה
נשימה עמוקה וארגנה את מחשבותיה. היא הביטה בפניו השלוות
ובעיניו האוהבות ומייד היא ידעה מה עלייה להגיד. היא אוהבת
אותו בכל ליבה, היא רוצה להיות אתו עד סוף חייה. "כן" היא
לחשה, "כן, אני אנשא לך ואוהב אותך ואהיה אשתך..." היא קרבה את
ראשה והם התנשקו. צרור יריות נשמע לפתע באוויר, נשמע בברור מעל
רעש ההמון, קוטע את להט הנשיקה. גופה התקשח לרגע בידיו ונירפה
לחלוטין. הוא אחז בה בחוזקה, לא נותן לה ליפול, לחמוק מבין
זרועותיו. משהו זרם במורד ידיו, משהו חם, סמיך. דם. "לאאא!"
הוא צרח והביט בפניה. ענייה החומות היפיפיות בהו באוויר,
קפואות וחסרות חיים. "לאאא!" הוא צרח שוב ונפל על המדרכה כשהיא
בזרועותיו. "למה?...אני אוהב אותך...למה?" הוא ישב שם על
המדרכה מכוסה בדמה כשהיא בזרועותיו, בין כל ההמון, ההמולה
והצרחות, ובכה.