ורק תדמיינו לעצמכם
את עצמכם יושבים כפותים לכיסא, והטיפות מטפטפות לכם על הראש.
טיפה ועוד טיפה, ועוד אחת, זרם איטי שלא נגמר. אף פעם.
בהתחלה זה באמת לא נורא, מי מתרגש מטיפות?
אבל זה ממשיך, אחרי שעה זה כבר מתחיל להציק. אחרי שעתיים זה
כבר בלתי נסבל. וזה ממשיך.
מיליוני טיפות, שנופלות עליכם אחת אחת, מגיעות למצח, וזולגות
משם ישר אל השפתיים שלכם. טיפות של מים קרירים כאלה. אתם
כפותים לכיסא וקר לכם, אבל זה לא מה שמטריד. אתם לא שמים לב
לזה.
הטיפות.

כמו אבן ענקית, שנכנעת לגשם, הראש שלכם מתחיל להיסדק. לאט
לאט.
עוד טיפה שנופלת עליו רק מרחיבה בחצי מילימטר את הסדק שנפער.
זה כואב. זה מציק. ואתם מנסים לזוז ופשוט לא מצליחים.
צעקה.
הכאב רק גדל, ואתם לא יכולים לעשות כלום.
אתם מעוותים את הפנים ועוצמים את העיניים, מייבבים בשקט.
אבל זה פשוט לא נגמר. אתם צורחים, אבל זה לא עוזר.
כי זה פשוט לא כואב. זה כואב, אבל זה לא כואב.
זאת לא בעיטה לצלעות. זאת לא סטירת לחי. זאת לא דקירה חדה.
אלה העצבים שלכם שצועקים מתוכם.
זאת הגולגולת שלכם, שהמים סודקים. לאט לאט.
זה פשוט לא נגמר.
הזרם נשאר אחיד. מילא אם היו שופכים לכם הרבה מים על הראש.
הייתם מבינים.
אבל זאת טיפה קטנה בכל פעם. והיא נופלת עליכם מלמעלה.
אתם מרגישים את ההתרסקות שלה אחרי שהיא צונחת
מאות מטרים, ישר אל המצח שלכם. פוגעת במצח שלכם.
זה מזכיר לכם דברים. אנשים שקופצים ממגדלי התאומים בוערים
ופוגעים יש ברצפה. מטוס נוסעים שמתרסק ישר אל תוך הים. שתי
רכבות שמנגשות במהירות של מאות קמ"ש. טיפה ועוד טיפה.

הקריאה של הפרגמנט הזה היא כמו התעללות. טיפה ועוד טיפה. אתם
יושבים מול המחשב וקר לכם, אבל זה לא מפריע לכם. אתם כפותים
לכיסא, מנסים לזוז, אבל לא מסכימים לעצמכם. יושבים וקוראים
את הזבל הזה. מילה, ועוד מילה, ועוד מילה. זה פשוט לא נגמר.
הגולגולת שלכם נסדקת לאט לאט. כל מילה שאתם קוראים היא עוד נזק
בלתי הפיך לעיניים שלכם. זה כואב, זה מציק, וזה בעיקר לא נגמר.
אף פעם. כי אחרי היצירה הזאת, מחכות לכם עוד מיליונים. רכבות
שמתנגשות, מטוסים שמתרסקים, אנשים שקופצים ממאה קומות. טיפה,
ועוד טיפה. מילה, ועוד מילה.